ציורים, קפה ואהבה אחת בריו

ביאטריס הייתה בת עשרים ושש, ובשנה ההיא היא גילתה שריו דה ז'ניירו היא לא בדיוק הגלויה שתולים על המקרר. היא הגיעה מעיירה זעירה בצפון ברזיל, מקום שבו כולם מכירים את כולם, התרנגולים מעירים אותך בחמש והאינטרנט עובד רק כשהוא במצב רוח. כשאמא שלה חלתה וחשבונות הרופאים התחילו להגיע מהר יותר מהמשכורת, ביאטריס ארזה תיק, נישקה את כולם ועלתה על אוטובוס דרומה.

הנסיעה נמשכה יומיים, כולל פנצ׳ר בגלגל, נהג שהתעקש לשיר עם הרדיו וגברת מבוגרת במושב הסמוך שהציעה לה שלוש פעמים לשדך לה את הנכד שלה. ביאטריס סירבה בנימוס. היו לה תכניות אחרות, גם אם עדיין לא ידעה בדיוק מה הן.

חברה ותיקה סיפרה לה על “דירה דיסקרטית” באיפנמה. שומר בכניסה, ריהוט יקר, לקוחות שמשלמים טוב ולא שואלים יותר מדי. זה לא היה בדיוק בתכנית החומש שלה, אבל היא ידעה שלפעמים החיים נותנים לך שתי אפשרויות: הלא מושלמת והלא קיימת.

בהתחלה היה קשה. הדירה הייתה יפה כמו קטלוג רהיטים וקרה כמו מקרר. הבנות באו והלכו, השיחות היו קצרות, וביאטריס הרגישה כמו תיירת שאיבדה את הקבוצה. ואז נכנס טיאגו. רופא שיניים (כן, באמת), גרוש, עם חיוך שהיה פרסומת מהלכת למקצוע שלו. הוא לא מיהר. הוא הזמין אותה לערב שלם, ואחר כך לעוד אחד, ועוד אחד. הם דיברו על רומנים, על סמבה של פעם ועל השאלה למה בכלל מישהו שם אננס על פיצה. בפעם הרביעית הוא שאל: “מה את אוהבת לעשות כשאף אחד לא מסתכל?” והיא, בלי לחשוב, אמרה: “לצייר.”

וככה, לאט ובלי לשים לב, היא התאהבה. לא בלקוח, באדם. באצבעות שלו שליטפו את הגב שלה כאילו הוא קורא מפה, בצחוק שלו, ובעובדה שהוא ראה בה הרבה יותר מאשר את מה שהיא עושה בלילות. הנשיקות שלהם נעשו ארוכות יותר, והבוקר תמיד הגיע מוקדם מדי.

היא התחילה להתלבש בשבילו, לא בשביל העבודה. בחרה שמלה צהובה כי הוא אמר פעם שזה הצבע שלה, ושמה ליפסטיק שלא משאיר סימנים על הצווארון, כי היא בכל זאת בחורה מתחשבת. והוא? הוא התחיל להביא קרואסונים. רופא שיניים שמביא מאפים, אם זו לא אהבה, אז מה כן?

ערב אחד, מול שקיעה מעל הקורקובדו שנראתה כאילו מישהו הוסיף לה פילטר, היא פלטה הכול. את הכסף, את הדירה, ואת החלום: סטודיו קטן, מכחולים ושקט.

טיאגו שתק. ביאטריס כמעט התעלפה. ואז הוא חייך. “גם לי יש רשימה ארוכה של טעויות,” אמר. “העיקר זה לא מאיפה יצאת, אלא לאן את נוסעת.”

הוא עזר לה לעזוב. הם עברו לדירונת בסנטה תרזה, עם מדרגות שגורמות לך להתחרט על כל עוגה ונוף ששווה כל מדרגה. ביאטריס פתחה סטודיו, והציור הראשון שמכרה היה, איך לא, של חיוך עם שיניים מושלמות. מתברר שגם בצל יכולה לפרוח אהבה, צריך רק מישהו שיזכור להשקות אותה.