קפה שחור, בלי סוכר ובלי מלחמות

יש שתיקות של זוגות שאפשר לחתוך בסכין. השתיקה בסלון של גיל ושירן הייתה מהסוג שצריך בשבילו מסור חשמלי. הם ישבו שם, היא על הספה, הוא על הכורסה שאף פעם לא היה נוח עליה, ושניהם הסתכלו על השטיח כאילו הוא אשם במשהו. בפעם הראשונה מזה זמן רב אף אחד לא שיחק אותה. גיל לא היה החייל שלא בוכה, ושירן לא הייתה זו שאומרת שהכול מעולה.

היא ניסתה להסביר. ואז ניסתה שוב. ואז הבינה שאין פה הסבר שיעזור. טעיתי, היא אמרה סוף סוף, ואני יודעת שפגעתי בך. גיל לא צעק ולא שבר צלחות. אבל הוא גם לא אמר שזה בסדר, כי זה לא היה בסדר. אני לא יודע אם אני אצליח לסמוך עלייך שוב, הוא אמר. וזהו. בלי דרמה. רק אמת.

הלילה ההוא לא נגמר בחיבוק גדול כמו בסרטים. הוא נגמר בזה שגיל לקח שמיכה והלך לישון על הספה, ונתן לה את המיטה. שירן שכבה שם ובהתה בתקרה, והבינה שלמרות הכול, הבחור הזה פשוט בן אדם טוב. מעצבן, אבל טוב.

הם נפרדו. שירן בנתה מחדש חיים פשוטים, בלי נצנצים, אבל עם רצפה יציבה מתחת לרגליים. גיל המשיך בצבא, עלה בדרגות, הצליח. אבל איפשהו בפנים נשארה אצלו מגירה נעולה, ומישהו זרק את המפתח.

עברו חמש עשרה שנה. כן, ככה פתאום.

גיל כבר ספר את הימים לשחרור, ונכנס בוקר אחד לקפיטריה של הבסיס בשביל הקפה השחור הקבוע שלו. ואז הוא קפא. מאחורי הדלפק, עם סינר ושיער אסוף ותג שם, עמדה שירן. היא נראתה אחרת. פחות זיקוקים, יותר שקט. כשהיא ראתה אותו, היא חייכה חיוך זהיר, כזה שאומר אני רואה אותך, ולא כזה שאומר בוא נחזור.

הוא ישב בפינה ושתה קפה שהתקרר כבר מזמן, כי היה עסוק מדי בלהבין למה הלב שלו עושה סלטות. כשהמקום התרוקן, שירן הביאה לעצמה כוס, התיישבה מולו, ושניהם הבינו שאין ברירה. צריך לדבר. כמו מבוגרים. איזה סיוט.

היא סיפרה שעבדה קשה, ששרדה, שלמדה להסתדר לבד. זוגיות? לא ממש. אני גרועה בזה, היא צחקה, נראה לי שהרסתי את עצמי בפעם ההיא. גיל חשב רגע. גם אני, הוא הודה. ואז היא אמרה את מה שהיה תקוע לה בגרון חמש עשרה שנה: שהיא מצטערת. לא כי החיים היו קשים, אלא כי הבינה כמה הייתה רעה אליו, וכמה דברים לא נכונים אמרה רק כדי לצאת טובה.

גיל הקשיב, ופתאום הרגיש שהסיפור שלהם לא חייב להיות מלחמת עולם שלישית. מותר לו לכאוב. אבל לא חייב להיות רעיל. אז הוא הזמין אותה לארוחת ערב. היא גלגלה עיניים ואמרה שגברים כבר לא בתפריט שלה. אחר כך היא אמרה כן.

בערב הוא הגיע לדירה הקטנה שלה עם בקבוק יין ועם פרפרים שהוא לא הרגיש מאז הטירונות. היא בישלה פסטה פשוטה, והמטבח הריח מבזיליקום ושום. הם ישבו, שתו, צחקו, וכל הזמן נזהרו לא לדרוך על מוקשים ישנים. וזה עבד. השיחה זרמה כמו פעם, רק בלי ההבטחות המפוצצות של פעם.

ואז נגמרו המילים. הם ישבו קרוב מדי בשביל לקרוא לזה ידידות, ורחוק מדי בשביל לקרוא לזה חזרה. רק אל תשנא אותי שוב מחר בבוקר, שירן אמרה בשקט. אני לא רוצה לשנוא יותר, גיל ענה. ואז היא נשקה לו, או שהוא נשק לה, אף אחד מהם לא זוכר בדיוק מי התחיל.

מה שקרה אחר כך נשאר ביניהם, וגם אנחנו לא נספר. רק נגיד שזה היה איטי ועדין, בלי להוכיח כלום, בלי חשבונות ישנים ובלי לברוח.

אחר כך הם חיממו את הפסטה במיקרוגל, כי היא כמובן התקררה, ואכלו אותה ישר מהסיר. בחוץ העולם המשיך להסתובב. ובפנים, שני אנשים קצת מקומטים וקצת שבורים הבינו שלפעמים ריפוי זה לא התחלה חדשה ומפוארת. לפעמים זה פשוט ערב אחד בלי מלחמות, וסיר פסטה קרה.