קרן מגלה את הסודות של המקצוע

אני אגיד את זה ישר: בשבילי סקס תמיד היה כיף. לא חטא, לא נושא לשיחה בלחישות, פשוט כיף, כמו גלידה בקיץ, רק עם פחות קלוריות. החברות שלי, לעומת זאת, דיברו עליו כאילו מדובר בתיק פלילי. אז יום אחד החלטתי לעשות משהו שאף אחת מהן לא הייתה מעיזה אפילו לחלום עליו: נרשמתי למיונים בשירות ליווי יוקרתי. כן, כמו ראיון עבודה, רק עם יותר איפור ופחות שאלות על אקסל.

הראיון התנהל במשרד שנראה כמו לובי של מלון חמישה כוכבים. מולי ישבו שני גברים בחליפות שעולות יותר מהרכב שלי, ובחנו את התיק שלי מתקופת הדוגמנות. אני, ברונטית מהסוג המקורי, עם עיניים כחולות שגורמות לאנשים לשאול אם אלה עדשות (לא), עור בהיר, רגליים שלא נגמרות, וחזה שהטבע פשוט החליט להיות נדיב איתו. הם הסתכלו אחד על השני, והבנתי שהעניין סגור. “מתחילים בשבוע הבא,” אמרו. יצאתי משם כמו מלכה, וקניתי לעצמי סושי לחגוג.

בערב ישבתי מול הארון וניסיתי להחליט מה לובשת נערת ליווי יוקרתית ביום הראשון שלה. בסוף בחרתי שמלה שחורה, נעלי עקב שלא הכרתי עדיין מספיק טוב ובושם שאמא שלי לעולם לא תשמע עליו. אמרתי לעצמי שזה בדיוק כמו להתחיל בכל עבודה חדשה: מחייכים, מקשיבים, ומשתדלים לא להפיל כלום. מה כבר יכול להשתבש?

אבל אז הגיעה המציאות, והיא, כמו תמיד, לא קראה את התסריט. בשבועות הראשונים גיליתי שאני ביישנית. אני! זו שצוחקת הכי חזק בכל מסיבה ורוקדת על השולחן בחתונות. מול לקוח, בחדר עם תאורה רומנטית, פתאום שכחתי איך מחזיקים ידיים. באחת הפגישות דיברתי עשרים דקות על מזג האוויר, ובמשך עוד עשר הסברתי לו למה אני מעדיפה חתולים. הייתי מתוקה, נחמדה ומנומסת, כלומר בדיוק ההפך ממה שגבר מצפה לו כשהוא מזמין נערת ליווי. חזרתי הביתה מאוכזבת, אכלתי שוקולד ישר מהמקרר ושקלתי ברצינות לחזור לעבודה במשרד, שם לפחות הדבר הכי מלחיץ היה מכונת הקפה.

מי שהצילה אותי היו הוותיקות. חבורה של נשים שנונות, יפהפיות ובלתי ניתנות לעצירה, שהחליטו לאמץ אותי. הן לימדו אותי איך להיכנס לחדר כאילו הוא שלי, איך להחזיק מבט שלוש שניות יותר מהנדרש, ואיך לתת לגבר להרגיש שהוא מרכז העולם, כשבעצם אני זו שמחזיקה בשלט. ובמיטה? הן חלקו איתי טריקים כל כך יעילים, שחלק מהלקוחות סיימו לפני שהספיקו להגיד “קרן”. לא מתלוננת, זה חוסך זמן, ומשאיר יותר דקות לשמפניה ולשיחה טובה.

תוך פחות מחצי שנה הפכתי לנערת ליווי VIP. התעריף שלי עלה, היומן התמלא, והמנהלים בחליפות התחילו לחייך אליי כמו לנכס אסטרטגי. היום, כשהחברות שלי שואלות מה חדש, אני רק אומרת “עבודה, את יודעת” ושותה את הקפה שלי בנחת. יש סיפורים אירוטיים שמספרים בקול רם, ויש כאלה ששומרים לעצמך עם חיוך קטן.