שירה, וודקה טוניק ודייט שהבריז
היי היי, כאן שירה. אני נערת ליווי, ולא, אני לא מקבלת אנשים בסלון שלי. יש לי כמה דירות דיסקרטיות, וזה אולי הצעד הכי חכם שעשיתי בחיים, יותר חכם מהקעקוע בגיל עשרים ואחת, ללא ספק. בטווח הארוך זה חוסך כסף, ובנוסף אף שכן לא שואל למה מגיעים אליי כל כך הרבה גברים מגולחים היטב. פרטיות, חברים, זה כל הסיפור. אבל רגע, הבטחתי לכם אנקדוטה, אז הנה היא.
“סליחה גברתי, אבל ממש אי אפשר להמשיך לתפוס את השולחן.” וזה הרגע שבו הרגשתי כמו גיבורה של סדרה אמריקאית, רק בלי שלושה שותפים חמודים שיתפרצו פנימה ויצילו אותי. המלצר, שנראה כאילו עבד שלוש משמרות ברצף ועוד לא ראה מסרק השבוע, הציץ בשעון. “עוד עשרים דקות? בבקשה?” עשיתי את העיניים של החתול משרק. זה עבד. חלקית. “בתנאי שתזמיני משהו.” “וודקה טוניק,” פלטתי, “אבסולוט.” זה המשקה שלי למקומות שיש בהם מפיות מבד. בעצם זה סתם משקה מוגז שהלך לבית ספר לטובים.
והוא חזר. כמובן שחזר. “תעודה מזהה, בבקשה?” אני בת עשרים וארבע, רבותיי, אבל יש לי פרצוף של סטודנטית שנה ראשונה שמחפשת את הספרייה. בעיר הזאת, עם כל המכללות, מבקשים ממני תעודה יותר משמבקשים ממני מספר טלפון. הוא סרק את הרישיון, החזיר, הבטיח משקה. אני, מצדי, הנחתי מרפק על השולחן. סליחה אמא, ניסית.
הטלפון: אפס הודעות. כן, בדקתי שוב אחרי חמש דקות, כאילו הוא אמור לכתוב לי בדיוק עכשיו מתוך רגשות אשם. האצבעות שלי ניגנו על המפה, העקבים עשו טפ־טפ על הרצפה, והרגל שלי קפצה כמו מכונת תפירה. בשולחן ליד ישב זוג מבוגר, והגברת נתנה בי מבט של מי שמנסה להחליט אם אני שחקנית או סתם צרה. הקשב והריכוז שלי? חגגו. הייתי צריכה את המשקה הזה, ועכשיו.
“איך הוא שוב עושה לי את זה?” מלמלתי. “ואת, חמודה, למה את בכלל מחכה?” הטבעת עם היהלום ביד שמאל נצצה לי בפרצוף, ממש כמו מישהי שאומרת “אמרתי לך”. קפצתי אגרופים ונעצתי ציפורניים בכפות הידיים. זה טריק נגד בכי שאמא שלי קיבלה מהמטפלת שלה, ואני ירשתי, כמו את האף. כי לבכות במסעדת שף בתשע בערב ביום שישי? לא בקדנציה שלי.
בינתיים חשבתי על הלקוחות שלי. מצחיק, אבל אף אחד מהם עוד לא השאיר אותי לחכות ככה. הם מגיעים בזמן, מתקלחים, מביאים לפעמים פרחים, ובעיקר יודעים להעריך ערב טוב. ודווקא האיש שקנה לי יהלום לא מצליח להגיע למסעדה בזמן. יש בזה איזה לקח, רק שעוד לא החלטתי מה הוא.
ואז, פלא פלאים, הטלפון רטט. לא הוא. דווקא לקוח קבוע, בחור מצחיק עם חיוך עקום וידיים שיודעות בדיוק איפה לגעת, ששאל בעדינות אם במקרה התפנה לי הערב. הסתכלתי על הכיסא הריק, על הטבעת, על הוודקה שסוף סוף נחתה. “הדירה הדיסקרטית ברחוב הצדדי, עוד חצי שעה,” כתבתי לו. השארתי טיפ נדיב למלצר המסכן ויצאתי, מקפיצה את הירכיים קצת יותר מהרגיל. מי צריך דייט שמבריז, כשיש גבר שמחכה לפתוח לך את הרוכסן?
הוסיפו חוות דעת