שירי, רק לחברים

אני יושב על אבן רטובה ליד נחל שניר, הרגליים בתוך מים קרים כמו מקרר של סבתא, ומנסה להיראות כמו גבר שבא לכאן כדי להתחבר לטבע. האמת? ברחתי. אבל בואו נגיד שהתחברתי לטבע, זה נשמע יותר טוב. המים מפכים, ציפור כלשהי מתעקשת לשיר את אותו בית שוב ושוב, ואני מסתכל על הסלעים בתוך הנחל וחושב מחשבות פילוסופיות של גבר בן שלושים ושלוש שנכנס למשבר בלי שהזמין אותו. ואם נדמה לכם שזה עוד אחד מאותם סיפורי סקס בגידות שקוראים מתחת לשמיכה, חכו. זה מתחיל הרבה יותר מביך.

הנה הפילוסופיה, בחינם: נחל זורם לו בשקט מאות שנים, עד שבא סלע אחד ונופל לו באמצע. המים מתעצבנים, עוקפים, מקציפים, עושים פרצוף. ואחרי כמה זמן הם מתרגלים, והסלע הופך לחלק מהנוף, כאילו תמיד היה שם. אני חושב שגם הלב שלי הוא נחל כזה. יש לו כבר כמה סלעים, חלקם גדולים, ואני חי איתם יפה. השאלה היא מה יקרה עם הסלע החדש, זה שנחת עליי ביום חמישי. ובשביל להבין את הסלע הזה, צריך לחזור קצת אחורה.

אחרי חמש שנות נישואים, שבהן תרגלנו בעיקר שתיקות ארוכות וטריקות דלת קצרות, אני ואשתי לשעבר הגענו למסקנה הכי בוגרת שהגענו אליה אי פעם ביחד: שאנחנו לא צריכים להיות ביחד. ישנו כבר זמן רב בחדרים נפרדים, ומבחינתי הדבר הכי רומנטי שהיה בינינו בשנה האחרונה היה ויכוח על השלט של המזגן. התגרשנו בהסכמה, בלי עורכי דין צועקים ובלי צלחות שעפות. ילדים לא היו לנו, ככה שבסוף זה היה בעיקר עניין של חלוקת מצעים.

וגם דירות. כי, וזה הצד המוצלח של הסיפור, היו לנו שתיים. אחת שגרנו בה, ואחת להשקעה בפתח תקווה, שקנינו בתקופה האופטימית. היא לקחה את הבית, אני לקחתי את פתח תקווה. כן, אני יודע מה אתם חושבים. אבל יש שם חנייה. ומכיוון שממילא עברתי לשם, החלטתי לעשות ריסט מלא לחיים, ולהתפטר מהחברה שבה עבדתי מאז שסיימתי את הלימודים. אחת עשרה שנים באותה מכונת קפה. הגיע הזמן.

מצאתי חברה צעירה, כזאת שעוד לא החליטה אם היא סטארט־אפ או משפחה, עשיתי ראיון שבו הצלחתי לא לשפוך על עצמי מים, והתקבלתי. אחד הסעיפים בחוזה, שגרם לי להרגיש מאוד חשוב, היה שיוצמד אליי עוזר אישי. או עוזרת. לא נאמר מי. שבוע אחרי שהתחלתי נקבעה לי פגישת היכרות, יום שני בבוקר, ואני, גבר גרוש ומבוגר, התקלחתי באותו בוקר פעמיים. לא שאלו אותי למה. גם אני לא שאלתי את עצמי.

כשהגעתי, הדלת של המשרד שלי הייתה פתוחה, ועל הכיסא ישבה בחורה עם הגב אליי. נכנסתי והשארתי את הדלת פתוחה חצי, כי אני גבר של העשור הנוכחי ואני יודע מה זה מקום עבודה. היא הסתובבה, ואני ראיתי פנים חמודות, מאוד חמודות אפילו, עם עיניים גדולות וחיוך שנראה כאילו הוא שומר לעצמו בדיחה פרטית.

עכשיו, יש לי שיטה למיין אנשים בפגישה ראשונה. סוג אחד, אתה יודע מיד שתשנא אותם. סוג שני, אתה יודע שתחבב. וסוג שלישי, אלה שאחרי חודש אתה מת לחזור במכונת זמן לרגע הראשון ולהגיד משהו פחות מטומטם. מולה, באותו בוקר, הייתי בטוח שאין פה סוג בכלל. היא הייתה יפה, אבל אצלי שום נורה לא נדלקה. הלב דפק בקצב של יום שני רגיל, כלומר עייף.

"בוקר טוב, אני עומר," אמרתי.

"בוקר מעולה," היא אמרה, "אני שירה. שירי, אבל זה שמור לחברים."

"ואיך מתקבלים למועדון?"

"יש תקופת ניסיון," היא אמרה בפנים רציניות, ואז צחקה.

ביקשתי שתספר לי קצת על עצמה, והיא עשתה את זה בקצב של מישהי שכבר סיפרה את הסיפור הזה הרבה פעמים. גדלה במשפחה דתית בבני ברק השקטה של פעם, יצאה בשאלה כשהבינה שהיא שואלת יותר מדי שאלות, עשתה תואר במנהל עסקים, התחתנה בגיל עשרים וארבע, "ועכשיו אני בת עשרים וחמש, נשואה, עדיין בלי ילדים, ולפני שאתה שואל, כן, אמא שלי כבר שאלה." היא חייכה. "ומה איתך?"

"אני חדש פה, אבל עם הרבה קילומטרז'. אחת עשרה שנה במקום אחד, ועכשיו פה."

מה שכן שמתי לב אליו, זה שהיא התלבשה כאילו יש לה סטייליסטית פרטית. חצאית ג'ינס, מגפיים חומות גבוהות שנגמרו בערך איפה שהרגליים הארוכות שלה התחילו להיות מעניינות, חולצה לבנה, ומעליה וסט ג'ינס. בגדים שאני לא הייתי מצליח להתאים גם עם אפליקציה. ואני זוכר שחשבתי, בהקלה אמיתית: יופי, עברנו את המבחן. אין שום כימיה. איתה יהיו לי יחסי עבודה מעולים ונקיים. איזה בדיחה.

דיברנו קצת על החיים, על פתח תקווה, על איך זה להתחיל מחדש כשכל החברים שלך כבר בונים פרגולות, ואז עברנו לעניין: מה היא עושה, מה אני עושה, מי מתקשר לספק שלא עונה. שיחה סבירה של שני זרים. למחרת התחלנו לעבוד, ובתוך כמה שבועות כבר היינו כמו זוג נגנים בלהקת חתונות שמנגנים יחד עשר שנים. היא ידעה מה אני שונא לעשות, והעלימה את זה ממני. אני ידעתי לזהות מתי היא עומדת להתפוצץ, והורדתי ממנה עומס. אף פעם, באף מקום עבודה, לא היה לי שיתוף פעולה כזה.

בתוך כמה חודשים הבאתי לחברה תוצאות שגרמו למנכ"ל להגיד "וואו" בישיבת הנהלה, מה שאצלו שווה בערך לעמידה על כיסא ושירה. וידעתי, גם אם לא אמרתי בקול, שחצי מה"וואו" הזה שייך לה. היא לא התלוננה אף פעם. היא לקחה כל משימה כאילו מחכים לה בתור, שמרה עליי מלקוחות מעצבנים, ולא פעם השאירה את בעלה לאכול טוסט לבד כדי לצאת איתי לפגישה בתשע בערב ברמת החייל. לפעמים הרגשתי שאני מנצל אותה. היא אמרה שאם הייתי מנצל אותה, היא הייתה כבר מנצלת אותי בחזרה. ככה זה עם שירי.

ברמה האישית, חשבתי, אין בינינו כלום. שמונה שנים הפרש, אופי הפוך. היא זריזה ועוקצנית, אני גבר שקורא את כל הסעיפים בחוזה. אבל לא היינו צריכים להיות חברים, היינו צוות. ואני נשבע שאף פעם, אבל אף פעם, לא חשבתי עליה בהקשר אחר. היינו זמינים זה לזה בכל שעה, הכול זרם, והייתי בטוח שאנחנו בדרך לכבוש את העולם. או לפחות את גוש דן.

ואז הגיע יום חמישי.

נכנסתי למשרד, ובאוויר הייתה אווירה של לוויה שאף אחד לא הודיע לי עליה. כולם בהו במסכים. אף אחד לא הרים ראש. אפילו הגרפיקאי, שבדרך כלל מחכה לי ליד המעלית עם בדיחה גרועה, היה עסוק פתאום בצבע של כפתור. "בוקר טוב!" אמרתי בחגיגיות, ושקט ענה לי. שקט מהסוג שיש בחדר ישיבות רגע אחרי שמישהו אמר "פיטורים".

התיישבתי, פתחתי את המחשב, ואז קלטתי מה חסר. שירי. הכיסא שלה היה ריק, הכוס שלה הפוכה על המגש, המעיל לא על הקולב. שלחתי לה הודעה: "הכול בסדר?" שני וי כחולים. ואז כלום. כלום מוחלט. אמרתי לעצמי שהיא בטח חולה, או שקרה משהו בבית. ככה אומרים לעצמם.

במטבחון פגשתי את המנכ"ל, והוא הסתכל עליי כמו שמסתכלים על חלב שעבר את התאריך. "בוקר טוב, מה נשמע?" שתיקה. "הכול טוב?" ניסיתי שוב.

"תגיד לי אתה."

"אממ… אתה רוצה לעדכן אותי מה קורה פה הבוקר?"

"אתה רוצה לעדכן אותי מה קורה פה כבר חצי שנה?"

"על מה אתה מדבר?" עכשיו באמת לא הבנתי. בדקתי אם שכחתי לכבות משהו, אם שפכתי קפה על השרת.

"תשמע, חבר," הוא אמר, "אני לא יודע מה עשית ואני לא רוצה לדעת. אבל אם אתה שואל אותי, ירית לעצמך ברגל. ואני מקווה שזה ייגמר ברגל." והוא הלך למשרד שלו בצעדים של מישהו שמחזיק את עצמו לא לטרוק דלת.

הבנתי שזה קשור לשירי. יצאתי למרפסת העישון, למרות שאני לא מעשן, כי זה המקום היחיד במשרד שבו אף אחד לא שומע אותך. חייגתי למספר שלה, המספר שחייגתי אליו יותר מאשר לאמא שלי, ובוא נודה באמת, יותר מאשר לאשתי לשעבר בכל השנה האחרונה. היא לא ענתה. גם לא בפעם השנייה. גם לא בפעם השישית. בשלב הזה הטלפון כבר התחיל להסתכל עליי ברחמים.

אז עשיתי את מה שכל גבר שפוי היה עושה: נכנסתי לרכב ונסעתי לבית שלה. בדרך הראש שלי הריץ תרחישים. אולי זו מתיחה. אולי יש מצלמה נסתרת ועוד רגע יקפוץ מנחה עם מיקרופון. אבל הבטן שלי, שהיא הרבה פחות אופטימית מהראש, ידעה שמשהו רע קרה. חניתי, עליתי במדרגות לקומה השלישית בדילוגים שלא עשיתי מאז הטירונות, סידרתי את החולצה, ודפקתי.

הדלת נפתחה לאט, כמו בסרט אימה. והיא עמדה שם, עם פרצוף של מישהי שראתה רוח.

"מה אתה עושה פה?"

"היי. סליחה שאני מופיע ככה. הכול בסדר? למה לא באת?"

"יכולת לשלוח הודעה, אתה יודע."

"שלחתי. קיבלתי שני וי כחולים ושתיקה רועמת."

"אז אתה בא עד הבית שלי?" היא אמרה, ובקול שלה היה כעס שלא שמעתי ממנה אף פעם. "ממתי זה ככה?"

"טוב, טוב," הרמתי ידיים, "לא חשבתי שתגיבי ככה. אם אני מפריע, אני הולך."

שקט. כמעט הלכתי. באמת, הרגל כבר התחילה להסתובב. אבל אני לא מסוגל ללכת בלי תשובות, זו מחלה אצלי. הסתכלתי עליה שוב. היא עמדה שם בבגדי בית, מכנסי פיג'מה עם דובונים, ככה זה, וחולצה ענקית של חטיבה קרבית, כנראה של בעלה מהימים שהיה לו עוד שיער. החולצה הייתה תלויה עליה כמו וילון. והאישה שחשבתי שאני מכיר בעל פה נשענה על ידית הדלת כאילו הידית היא הדבר היחיד שמחזיק אותה.

"את רוצה לספר לי מה קרה?" עשיתי את הקול הכי רך שלי, זה שאני שומר לחתולים.

"התפטרתי," היא לחשה.

בום. אני בטוח שהיא שמעה את המכה בלב שלי. אולי גם השכנים. "מה? אבל… למה?"

היא לא ענתה. היא פשוט התחילה לסגור את הדלת, לאט. ואני, בלי שום תכנון, תקעתי את הרגל בפתח, כמו מוכר אנציקלופדיות משנות השמונים. "אני רוצה לדעת מה קורה! למה כולם מסתכלים עליי כאילו גנבתי להם את האוכל מהמקרר? ולמה את עוזבת? היה לנו טוב, לא?"

"לך," היא אמרה, "עדיף שתלך." והדלת נסגרה. הרגל שלי, למרבה המזל, הספיקה לצאת.

נשארתי לעמוד שם כמו גלגל רזרבי. קיוויתי, באמת קיוויתי, שהיא עומדת מהצד השני, נשענת על הדלת, מצטערת לפחות כמוני. ואז נכנס לי הכעס. למה שהיא תצטער בכלל? היא זאת שטורקת. היא זאת שעוזבת. ירדתי לרכב ונסעתי חזרה למשרד במהירות של טרקטור בשדה. כשנכנסתי, כבר לא עניין אותי מי מסתכל. התיישבתי ובהיתי בכיסא שלה. בכוס ההפוכה. בפתק צהוב שהשאירה על המסך: "להתקשר לספק של הכיסאות!!!" עם שלושה סימני קריאה.

ואז זה הציף אותי. כל הבדיחות שלנו, הנסיעות לפגישות, העקיצות על הנעליים שלי, הדרך שבה היא הייתה מגלגלת עיניים כשמישהו בישיבה אמר "בוא נעשה חשיבה מחוץ לקופסה". הבגדים שלה. הצחוק שלה. המשרד נראה פתאום כמו אולם אירועים ביום ראשון בבוקר. לא, אמרתי לעצמי. אני לא נותן לזה להיגמר ככה. אין מצב.

החולשה התחלפה בכעס, והכעס עשה לי טוב. נכנסתי למשרד של המנכ"ל וסגרתי את הדלת. "אני רוצה לדעת בדיוק מה קרה," אמרתי. "במה מאשימים אותי? מה כולם יודעים שאני לא יודע?"

"אתה באמת לא יודע, רומיאו?" הוא אמר, ואני שנאתי את הטון הזה ואת רומיאו.

"באמת שלא."

"אז הנה, למקרה שהזיכרון שלך התחיל לבגוד בך. הבוקר הגיע לפה בעלה של העוזרת שלך, והניח לי על השולחן מכתב התפטרות בשמה. שאלתי מה קרה. אז הוא אומר לי, תשאל את העובד המצטיין שלך, זה שמנסה לפתות את אשתי. הוא אמר שהיא לא תעבוד ליד הטיפוס הזה אפילו יום אחד נוסף."

החוורתי. ואז האדמתי. ואז כנראה הפכתי לסגול. "מה? הוא נורמלי? מי מפתה את מי? יש בינינו את יחסי העבודה הכי בריאים שראיתי בחיים!" צעקתי, ואני לא צועק בדרך כלל. אני אפילו לא צופר בפקקים.

המנכ"ל הניח מולי את הטלפון שלו. על המסך, צילומי מסך. ההתכתבויות שלנו. הודעות מאחת עשרה בלילה, מחצות ורבע. בדיחות, עקיצות, מימים, ואחת שבה כתבתי לה "את הדבר הכי טוב שקרה לי בשנה האחרונה". אני התכוונתי לעבודה. ברור שהתכוונתי לעבודה. לא?

"השתגעתם לגמרי," אמרתי. "לא עברנו שום גבול. הכול על עבודה. לזה קוראים לפתות?"

"קראתי את ההודעות," הוא אמר. "תקרא גם אתה. בעיניים של בעל."

ואז, לראשונה, נכנס לי ספק קטן. אולי באמת? אולי ההתכתבויות האלה, שהתגלגלו מיום ליום כמו כדור שלג, יצאו קצת מהמגרש? כי אם אני ישר עם עצמי, ואני מנסה להיות, נהניתי מכל הודעה. היה לה הומור חד כמו סכין יפנית, ואני שיתפתי אותה בדברים שלא סיפרתי לאף חבר. כמו הלילה שבו האוטו שלי מת לי בכביש צר בשפלה, בין בית קברות למושב, באחת בלילה, והיא נשארה איתי בטלפון עד שהגיע הגרר, ושנינו צחקנו על זה שאם הגרר לא יגיע, לפחות יש לי שכנים שקטים. אבל זה טבעי, נכון? אנחנו ביחד כל היום, כמו שני חיילים בשמירה. לזה קוראים פיתוי?

יצאתי מהבניין ונשענתי על הקיר ליד הקיוסק, ושלחתי לה: "אני מצטער אם פגעתי בך. אבל יש לי גם מה להגיד, ומגיע לי לפחות שתשמעי."

הפעם היא ענתה. "תעזוב. פשוט תעזוב את זה. מחר אני אבוא להיפרד ולקחת את הדברים שלי, וזהו."

מחר. קראתי את המילה הזאת כמו בלש שמנתח רמז. למה לספר לי מתי? למה לא פשוט לבוא? היא רוצה שאדע. היא רוצה שאהיה שם. אני כמעט בטוח.

וכאן, ברשותכם, נחזור לנחל. כי הפינג'אן שהנחתי על הגזייה הקטנה החליט באותו רגע לגלוש, והקפה עשה בלגן על כל האבן. מזגתי את מה שנשאר לכוס זכוכית, והריח של הקפה השחור החזיר אותי לעכשיו. הבוקר היא בטח הייתה במשרד. בטח ארזה את הדברים בקופסת נייר צילום. בטח זרקה מבט על הכיסא הריק שלי, אולי מרחה עוד דקה עם המזכירה ועוד דקה עם הגרפיקאי והבדיחות שלו, ובסוף יצאה. ואני לא הייתי שם.

כי, תבינו, יש גבול למשחקים. מאשימים אותי, מסתכלים עליי כמו על נחש, והכול בגללה ובגלל הבעל המסכן שלה. אז הבוקר התקשרתי למשרד, אמרתי שאני חולה, עשיתי קול מצונן שלא שכנע אף אחד, ונסעתי צפונה. את הטלפון כיביתי וזרקתי לתא הכפפות, ליד המשקפיים שאני אף פעם לא מוצא.

אכלתי צהריים בדוכן שווארמה בצד הכביש, לא הכי רומנטי, אבל הלב השבור צריך פיתה. ואחר כך נכנסתי לרכב, הדלקתי מזגן, וסגרתי עיניים לחמש דקות. כשפתחתי אותן, השמש כבר הייתה נמוכה והשמיים היו כתומים. חמש דקות, כן? הדלקתי את הטלפון, ובתוך המבול של מיילים והודעות חיפשתי רק שם אחד. והוא היה שם.

"איפה אתה?" מעשר בבוקר. בטח כשעמדה ליד השולחן שלי עם הקופסה.

"אנחנו חייבים לדבר." מארבע אחר הצהריים.

רציתי להתעלם. באמת. להיות הגבר החזק, המסתורי, זה שמחכים לו. החזקתי מעמד בערך דקה וחצי. "אפשר עכשיו?" כתבתי. "איפה אתה?" היא שאלה שוב.

"בצפון," כתבתי, ושמתי נקודה, כי נקודה זה מסתורי.

"בצפון? אתה צוחק עליי?"

"הייתי צריך להתאוורר ממה שעשיתם לי." כן, זה היה רגשי. כן, ידעתי שזה ינקר לה במצפון. לא, אני לא גאה.

"אתה חוזר היום למרכז?"

"תלוי אם יש סיבה."

"נו, די כבר. אני צריכה לדבר איתך."

"מתי?"

"בשמונה. עוד שעתיים. מספיק לך?"

"אשתדל," כתבתי ביובש, וכבר התנעתי. אם היה לי סרט כחול, הייתי שם אותו על הגג.

הנסיעה בכביש שש הייתה ארוכה מספיק כדי לחשוב על הכול. עם כל קילומטר הבנתי משהו חדש, ולא הכול היה נעים. הייתה בי התרגשות, מהסוג המוזר שגר בדיוק באמצע בין כאב לבין משהו אחר. ומה זה משהו אחר? אהבה? המילה הזאת קפצה לי בראש ליד חדרה, ואני כמעט פספסתי את הנתיב. זו הייתה הפעם הראשונה שחשבתי עליה ככה. ופתאום כל הזיכרונות קיבלו צבע אחר. הבגדים שלה, הצחוק, העיניים שלה כשהיא מסתכלת עליי בזמן שאני מסביר משהו לצוות ומעמידה פנים שהיא לא מסתכלת. התגעגעתי לריח שלה. התגעגעתי אפילו לשלושת סימני הקריאה.

הייתי כל כך עמוק בתוך עצמי שלא שמתי לב שכבר עברתי את מחלף קסם. עוד רבע שעה. "כמעט מגיע," כתבתי. "אני מחכה בתחנת האוטובוס ליד המשרד. יודע איזו?" "כן," כתבתי, והפעלתי ווייז רק כדי שתהיה לי חברה.

ברמזור לפני התחנה ראיתי אותה. דמות דקה עומדת לבד מתחת לפנס, ואני תהיתי כמה מכוניות כבר האטו לידה הערב, וכמה נהגים שכחו שהאור התחלף לירוק. ונזכרתי בפעם ההיא שחבר שלי, רועי, בא לבקר אותי במשרד, נתקל בה ופשוט נתקע. כשחזרתי מהשירותים הוא עוד עמד ליד השולחן שלה ודיבר כאילו הוא בהופעת סטנדאפ, והיא צחקה. אני צחקתי גם, ואמרתי לו "יאללה, יש לה עבודה", בחיוך. אבל בפנים משהו התכווץ. אז חשבתי שזה בגלל שהוא מפריע לה לעבוד. ברור.

עצרתי לידה ופתחתי את החלון. היא זיהתה אותי, ועברה שנייה עד שהגיעה לרכב. שנייה אחת. אבל איזו שנייה. אם הייתם מודדים לי את הדופק באותה שנייה, הייתם מזמינים אמבולנס.

"היי," היא אמרה, ופניה במסגרת החלון היו נבוכות לגמרי.

"קפצי פנימה," אמרתי, וניסיתי להישמע רגוע. לא הצלחתי.

היא נכנסה והתיישבה, מבט למטה, והרכב התמלא בריח שלה. ריח של מקלחת, של קרם גוף, של בושם שהיא לובשת רק בערבים. היא התארגנה. היא התארגנה בשבילי. אפילו אני, שלא קולט רמזים גם כשכותבים לי אותם בשלט חוצות, קלטתי.

התחלתי לנסוע לשום מקום, רק כדי שיהיה לי תירוץ להסתכל על הכביש. "לאן נוסעים?" היא שאלה. "לאן שתגידי." "אולי לים?" "ים זה טוב," אמרתי, ופניתי להרצליה, כאילו תכננתי את זה מראש.

"אז צפון, הא?" היא אמרה, בטון קליל מדי, כאילו שום דבר לא קרה, כאילו אנחנו בדרך לפגישה וכל מה שצריך זה לרכל על הלקוח. "יש משהו שאני צריכה לדעת? פתחת צימר?"

"הייתי צריך שקט," אמרתי.

שקט. ברדיו מישהו שר שיר על אהבה שנגמרה, כי ברור שזה מה שהרדיו יבחר לנגן עכשיו. התלבטתי אם לכבות או להגביר, ובסוף לא עשיתי כלום, כי הידיים שלי היו עסוקות ברעידות. והלב, הלב דפק כמו תוף בהופעה. תחשבו על זה, כמה פעמים ביום אנחנו בכלל שמים לב ללב שלנו? כמה פעמים בחיים?

"תקשיב," היא אמרה אחרי כמה דקות, "אני… בבקשה תבין. כל זה לא בא ממני."

"לא בא ממך? זה התירוץ? כל המשרד מסתכל עליי כאילו אני…"

"זה בעלי. לא אני."

"אוקיי, בעלך. ולך אין מה להגיד? לא יכולת לעצור את זה? למה להתפטר?"

"אני לא רציתי את זה," היא אמרה, והקול שלה נסדק. "אתה חושב שלא היה לי טוב בעבודה? שלא היה לי טוב איתך? אם היה לי משהו להגיד לך, אתה חושב שלא הייתי אומרת? אנחנו מכירים מספיק."

"אני כבר לא בטוח שאני מכיר אותך."

היא שתקה. "למה סגרת לי את הדלת בפרצוף?" שאלתי. "מה עשיתי שמגיע לי דבר כזה?"

"אתה חושב שזה היה קל לי? רציתי שתיכנס. רציתי שנשב על הספה ונדבר על הכול. אתה הפכת להיות הגבר הכי חשוב לי, היחיד שאני באמת מדברת איתו. אבל הכול היה טרי, והוא היה בחדר השני, ולא רציתי לשפוך עוד דלק על האש."

"סליחה," אמרתי, והכעס נעלם כמו גלידה באוגוסט. "אני פשוט לא מבין מאיפה זה נחת עליי."

"עזוב. אצלנו בבית כבר הרבה זמן לא טוב. ואתה חושב שהוא מלאך? יש לו את האקסית שלו מהאוניברסיטה, היא עובדת איתו בעירייה, באותה קומה. ראיתי איך הוא מחייך כשהיא שולחת לו הודעה. חיוך של מי שזכה בלוטו. תאמין לי, אני מכירה את החיוך הזה, פעם הוא היה שלי."

"אל תעזבי," אמרתי. הפה שלי אמר את זה לפני שהמוח אישר.

"אני לא רוצה לעזוב. אבל אין לי ברירה. זה התנאי שלו. אני מצטערת."

הגענו לים. חניתי על המצוק, מעל חוף שכבר היה סגור, במקום שממנו רואים רק שחור ועוד שחור, ופה ושם אורות של ספינה רחוקה. הסתכלתי על הים וביקשתי בשקט שגם לסיפור שלנו לא יהיה סוף. בטח לא כאן, ובטח לא הלילה. ופתאום הבנתי שאף פעם לא היינו לבד. תמיד היו אנשים, לקוחות, פקקים, מישהו בטלפון. עכשיו היינו רק אנחנו, והגלים, ושקית במבה ריקה ששכחתי במושב האחורי. מאוד רומנטי.

שחררתי את החגורה והסתובבתי אליה. העיניים שלה נצצו בחושך. היא ישבה קפואה כמו בובת שעווה, והייתי בטוח שהלב שלה דופק לפחות כמו שלי. ואז ראיתי שהיא בוכה. "מה קרה?" שאלתי בעדינות. "כלום… זה לא חשוב…" היא ניגבה את העיניים בממחטה שמצאה בתא הכפפות, ליד המשקפיים שלי. "סליחה שהתנפלתי עלייך," אמרתי. "זה לא אתה. אתה בסדר גמור."

היה לי פתאום תחושה שאנחנו על סף משהו. משהו שאי אפשר לחזור ממנו. "את רוצה שאחזיר אותך הביתה?" שאלתי, ובאמת התכוונתי. "לא," היא לחשה, "טוב לי פה. איתך."

"אני לא יודע איך אני אמשיך בלעדייך בעבודה. היינו מושלמים."

"אז מה נעשה?" היא שאלה, כאילו אני הממשלה ואני מחליט.

"נמשיך בחיים, כנראה. נשכח." וזו הייתה כנראה התשובה הכי טיפשית שגבר נתן אי פעם על מצוק בהרצליה.

"אתה רוצה לשכוח הכול? גם אותי?"

"לפחות זה יקטין את הכאב," אמרתי, והסתכלתי על הפנים היפות שלה, וידעתי שאני הולך להתגעגע לפנים האלה כמו משוגע.

"כאב?"

"כן. כאב. לא קל לי להיפרד ממך."

"גם לי לא."

שתקנו והסתכלנו זה בזו. הירח, שיש לו תזמון של במאי הוליוודי, האיר בדיוק על הפנים שלה. היא חייכה חיוך נבוך, וראיתי שמשהו גדול זז בתוכה. "אז אל תלכי," לחשתי. "אני לא רוצה ללכת," היא לחשה.

התקרבתי אליה, אבל השארתי מרווח קטן, שתוכל לסגת. "ביום שלא היית, המשרד היה ריק כמו מקרר של רווק," אמרתי, והיא צחקה מבין הדמעות. "גם אני," היא אמרה, "כשבאתי היום ולא היית, הרגשתי נורא. הלוואי שכל זה לא היה קורה."

היא עצמה את העיניים, אולי כדי לעצור עוד גל של דמעות. ואני ניצלתי את הרגע, אני מודה, כדי להסתכל עליה. ממש להסתכל, כמו שלא הרשיתי לעצמי אף פעם. על הצוואר הארוך, על הכתפיים, על השמלה הסגולה הצמודה שבחרה לערב הזה, שבאמת לא הייתה בגד של "בוא נדבר על העבודה". אני בטוח שהיא הרגישה את המבט שלי גם בעיניים עצומות. והיא לא נראתה מתלוננת.

"הלוואי שהערב הזה לא ייגמר," אמרתי. משפט מסרט, אני יודע. אבל הוא היה נכון. "הלוואי," היא לחשה.

הפעם היינו קרובים כל כך שהנשימות שלנו התחילו לעשות היכרות. הרגשתי את החום שלה על הלחי, את הריח המתוק, את הדופק שלה שמאיץ. לא יכולתי לחשוב על שום דבר מלבד העיניים והשפתיים שלה. וגם הגוף שלי, שבאופן כללי לא מתייעץ איתי, התעורר לגמרי מול כל החשמל שהיה ברכב.

"אני אוהב אותך." יצא. פשוט יצא. כמו עיטוש.

היא נשמה נשימה ארוכה. "גם אני אותך. מהיום הראשון, טמבל."

מהיום הראשון. והיא ישבה מולי כל הזמן הזה ואני לא ראיתי כלום. הסתכלתי לה בעיניים, והשפתיים שלנו התנגשו.

אני לא אצליח לתאר את הנשיקה הזאת כמו שצריך, אבל אנסה. השפתיים שלה היו רכות, מלאות, עם טעם שאני עדיין זוכר. בהתחלה היא הייתה מהוססת, כמעט שואלת, ואז, לאט, נפתחה, והנשיקה התחממה, ואז התלהטה, ואז כבר לא היה ברור איפה אני נגמר ואיפה היא מתחילה. הנחתי יד על הלחי שלה, והיא כרכה את הידיים סביב הצוואר שלי ומשכה. המגע הראשון באישה שאתה אוהב, שהיא לא שלך, זה משהו שאין לו מילים בשום שפה. גם לא בעברית, שיש בה מילה לכל דבר.

התנתקנו לרגע והסתכלנו. חייכנו כמו שני מטומטמים. לא היה בנו באותו רגע שום ספק, שום מצפון מייסר. שנינו ידענו שזה צריך לקרות, ושנינו רצינו. חזרנו להתנשק, והידיים התחילו לטייל לאזורים שעד עכשיו היו בגדר שטח סגור. היד שלי ירדה מהלחי שלה אל הצוואר, והיד שלה ירדה אל הגב שלי ומשכה אותי אליה, חזק, כאילו היא רוצה להיכנס לתוכי.

עכשיו, מי שתכנן את הרכב שלי, כנראה לא תכנן אותו לרגעים כאלה. ידית ההילוכים, החגורות, ההגה. הושטתי יד מעליה, מצאתי את הידית של המושב, והשכבתי את המשענת שלה לאט, תוך כדי ניסיון לא לתת לה מרפק בעין. היא צחקה, משכה אותי מעליה, ואז הפסיקה לצחוק. והנה היא, שוכבת מתחתיי, היפה הזאת, ואני רוצה לטרוף אותה. אבל ידעתי שאסור למהר. כמו שאומרים, החיפזון מהשטן, ובטח בפעם הראשונה, ובטח כשאף אחד מאיתנו לא עשה דבר כזה אף פעם.

ליטפתי אותה תוך כדי נשיקות. יד אחת מתחת לגב שלה, מצמידה, והשנייה עוברת לאט על הגוף, מעל השמלה. כשהגעתי לחזה שלה עצרתי ושאלתי, "מותר?" היא נשפה, "כן… אוי, כן. זה כל כך נעים. אל תעצור." היא הצמידה אותי אליה, ונשמה מהר יותר. "תמשיך לדבר," היא לחשה, "אני אוהבת לשמוע אותך."

הגוף שלי היה כבר בשלב שבו הוא שוקל להגיש התפטרות, והיא הרגישה את זה. היא הושיטה יד, גיששה, ופקחה עיניים בהפתעה משועשעת. "וואו," היא אמרה רק, וזה הספיק. היד שלי המשיכה לרדת, לאורך הבטן השטוחה שלה, אל הירכיים, אל המקום שבו השמלה החליטה להיגמר. הרגשתי כמה היא רוצה, כמה היא חמה. "אני רוצה אותך," היא לחשה, "אף פעם לא רציתי גבר ככה."

וברגע הזה, בדיוק ברגע הזה, כאילו מישהו למעלה עוקב עם שעון עצר, הטלפון שלה צלצל.

"אני חייבת לענות," היא מלמלה. "הבטחתי לו שאני תמיד זמינה. רק ככה הוא נרגע." היא זחלה מתחתיי בתנועה שהייתה כמעט אקרובטית, יצאה מהרכב ועמדה מול הים עם הטלפון. כשחזרה, היו לה פנים אחרות. "אני צריכה לחזור," אמרה.

"זהו? נגמר?"

"אני לא רוצה שזה ייגמר. אבל אני לא יודעת איך עושים את זה. אין לי שום ניסיון בדברים כאלה. אני חייבת לחזור עכשיו. אם אתה רוצה שנמשיך, תחשוב איך נעשה את זה, ותגיד לי. אני רוצה. אני רוצה מאוד."

נסענו בחזרה בשקט. רק היד שלה מצאה את היד שלי על ידית ההילוכים, שילבה בה את האצבעות, הרימה אותה לשפתיים ונישקה. "בבקשה, אל תכעס עליי," היא ביקשה. הורדתי אותה שני רחובות לפני הבית שלה, כמו בסרט ריגול, והסתובבתי. כל הדרך הביתה הייתה לי אבן על החזה. כאילו מישהו קרוב נפטר. כאילו אני הלכתי ללוויה של עצמי.

בימים הראשונים בדקתי את המייל כל ארבע דקות. אחר כך כל בוקר. אחר כך כל יומיים, עם קפה ובלי תקווה. שלחתי מיילים, הודעות, אפילו מכתב ארוך שכתבתי ומחקתי ארבע פעמים. שום תשובה. הגעתי למסקנה ששירי בחרה, ושהיא לא בחרה בי. קיבלתי עוזרת חדשה, מאוד נחמדה, שמכינה קפה נוראי ושמה סמיילי בכל מייל. אבל שירי לא יצאה לי מהראש. לא היה יום אחד בלי שחשבתי עליה.

ואז, אחרי חודשיים, הגיע מייל מכתובת אנונימית לגמרי. "זאת אני. אני נוסעת עם העבודה החדשה להשתלמות של שני לילות בטבריה, במלון הגדול על הטיילת, מיום ראשון עד שלישי. בבקשה תבוא. אני מתה מגעגועים."

אם מישהו חשב שאני אתלבט, הוא לא מכיר אותי. ביקשתי שלושה ימי חופש, והזמנתי חדר במלון אחר, שכן, חמש דקות הליכה. כי אני לומד מהסרטים. ומכיוון שידעתי שחדרים נמסרים בשתיים, ושלכל אחד לוקח זמן להתמקם, להתקלח ולהחליף שלוש פעמים בגדים, הגעתי ללובי שלה רק לקראת ערב.

הלובי היה כמעט ריק. אזור הבר היה מלא כורסאות פנויות, ואני שקעתי באחת מהן מול חלון ענק שמשקיף על הכנרת. מהמועדון שבקצה הלובי בקעה מוזיקה רגועה, מהסוג שמנגנים כשהתקליטן מנסה לא להעיר את האורחים. פה ושם זוג מבוגר קם לרקוד, ואני עצמתי עיניים וניסיתי לא לחשוב. מתברר שזה מאוד קשה כשאתה חושב רק על דבר אחד.

אני לא יודע כמה זמן עבר. הקצב השתנה, הבס התחיל להרעיד את שאריות הבירה בכוס שלי, ופקחתי עיניים. המקום התעורר קצת. קמתי למתוח את הגב, החלטתי לעבור למועדון, ורגע לפני שעזבתי את הבר זרקתי מבט אחרון. והיא הייתה שם.

היא ישבה על כיסא בר עם שתי נשים, ושלושתן החזיקו קוקטיילים עם מטריות קטנות. ראיתי רק את הגב שלה, אבל לא הייתי צריך יותר. השיער הארוך המתולתל, הכתפיים הצרות, הדרך שבה היא יושבת עם רגל אחת מתחת לשנייה, כמו שהיא ישבה בכל ישיבת צוות. התקרבתי, ואחת החברות קלטה אותי, קלטה שאני מסתכל רק עליה, ועשתה לה סימן בראש. היא הסתובבה, והשיער שלה עף הצידה בתנועה שאני מכיר יותר טוב מהקוד לכספומט.

"שירה?" אמרתי, עם הפתעה שהייתה שווה פרס אופיר.

"לא נכון!" היא שיחקה עוד יותר טוב. "עומר! מה אתה עושה פה?"

"מה את עושה פה?" שאלתי, והתיישבתי על כיסא פנוי. היא הציגה אותי לחברות כקולגה מהעבודה הקודמת, וסיפרה שהחברה החדשה החליטה לפנק אותן בהשתלמות עם בריכה.

"כמה זמן לא התראינו? שלוש שנים? יש חדש?" שאלתי, נכנס לדמות כמו שחקן תיאטרון ותיק.

היא לגמה מהקוקטייל, השהתה את התשובה, וחייכה את החיוך העדין שלה. "הכול כרגיל. החלפתי עבודה, עברנו לדירה גדולה יותר. אתה בטח זוכר את הדירה הישנה שלנו." והיא חייכה שוב, ורק אני הבנתי את הבדיחה. זכרתי. דלת, ידית, מכנסי דובונים. החזקתי את הפנים רציניות בכוח.

"ו… ילדים יש כבר?" שאלתי בזהירות. היא עיקמה את האף, ואפילו זה היה חמוד. "עוד לא." ואז, בחביבות של מכרים ותיקים, היא טפחה לי על הירך. "ואתה?" טפיחה קטנה, והגוף שלי הגיב כאילו קיבל שוק חשמלי.

"אני עוד מחפש. אבל לא בלחץ. אני משתמר טוב."

היא בחנה אותי, והעיניים שלנו נפגשו לרגע במבט ישיר מדי, שהפך מיד למבוכה של שני אנשים שנתפסו עם היד בצנצנת העוגיות. השפלנו מבט. העיניים שלי טיילו אל הצוואר הארוך שלה, אל הכתפיים שהשמלה השאירה חשופות, וידעתי שהיא עושה בדיוק אותו דבר. ניסיתי לנחש מה עובר לה בראש. זה היה בזבוז זמן. אף פעם לא הצלחתי.

"אנחנו עולות לחדר," הכריזה אחת החברות. עצרתי את הנשימה. "לכו, אני לא עייפה," היא אמרה, "אני אשאר קצת עם עומר, נעלה זיכרונות. יש לי כרטיס." ומצב הרוח שלי עשה סלטה. התנצלתי בפני החברות על החטיפה, והן הלכו עם חיוך של מי שיודעות בדיוק מה הולך פה.

ואז נשארנו לבד, ופתאום, דווקא אנחנו, שני אנשים שדיברו עשר שעות ביום, לא מצאנו מילים. התחלתי משפט ונתקעתי באמצע. היא שתקה. זה היה מביך כמו דייט ראשון של שני מהנדסים. לבסוף היא אמרה, "בוא ניכנס למועדון. נחליף אווירה."

התיישבנו על כורסאות בד סביב הרחבה, ומלצרית צעירה הביאה לנו משקאות. כמובן שבחרנו כורסאות נפרדות, ועכשיו ישבתי מטר ממנה ומתתי להיות קרוב. "די מנומנם פה," אמרתי, ורכנתי כדי שתשמע. על הרחבה רקדו כמה זוגות. "כמה זמן לא רקדתי," היא אמרה, חצי אליי, חצי לכוס.

וזה היה הרמז. התקליטן, שכנראה קרא את המחשבות שלי, העביר לסלסה. הושטתי לה יד. "בואי נבדוק אם אני עוד זוכר משהו מהחוג של 2015." היא הסתכלה עליי בהפתעה, ואז ראיתי את הברק בעיניים שלה, אותו ברק שהצית בי אש שמעולם לא כבתה באמת, היא רק חיכתה בצד עם גפרור. הובלתי אותה לרחבה. אף פעם לא רקדנו יחד. הלב שלי דפק כמו בכלי הקשה של הסלסה.

הנחתי יד במרכז הגב שלה וקירבתי אותה. הראש שלה הגיע לחזה שלי, ואני בטוח שהיא שמעה את התופים. היד השנייה אחזה ביד שלה, והתחלנו לזוז. מסתבר שאני עוד זוכר משהו, ומסתבר שהיא רוקדת כאילו נולדה בהוואנה. ליטפתי את הגב שלה, ירדתי קצת, ועצרתי בדיוק מעל הקימור של המותניים, נאבק בכל כוחי ברצון לנשק אותה מול כל הגמלאים של טבריה.

והיא, כמובן, לא עזרה. היא נצמדה ואז התרחקה, הביטה בי מבעד לריסים, ואז חייכה חיוך קטן ומסתורי שמשך אותי אחריה כמו חוט. חיבקתי אותה חזק. באותו רגע לא עניין אותי אם כל הלובי מסתכל. היא נכרכה סביבי, והרימה אליי את הפנים.

"שירה… אני…" השפתיים שלה היו פשוקות, העיניים מצומצמות, וויתרתי על מה שרציתי להגיד. מספיק עם הריקוד סביב הנושא, החלטתי.

"שירי," היא אמרה בשקט. "שירי לחברים. ואתה מזמן כבר לא בתקופת ניסיון."

"שירי, אני צריך אותך. לבד."

"ואני צריכה אותך עוד יותר," היא אמרה. "קח אותי מפה. יש לך חדר? כי אני חולקת חדר עם החברה שנוחרת."

"בואי. אני במלון ליד."

היא צחקה. "ידעתי שאתה מספיק חכם לא להזמין חדר באותו מלון."

תפסתי לה את היד והוצאתי אותה משם, דרך הלובי, אל הרחוב. ברגע שיצאנו לחושך היא עצרה, משכה אותי לצל של עמוד, כרכה את הידיים סביב הצוואר שלי ומשכה אותי למטה. והשפתיים שלה. אלוהים, השפתיים שלה. כאילו ברק עבר בי מהקודקוד עד הבהונות. כל הגעגוע של חודשיים, כל המיילים שלא נענו, כל הבקרים של בדיקת דואר, הכול התפרץ בנשיקה אחת. כל החומות שבניתי התמוטטו כמו מגדל קוביות.

ככה, אני מניח, מרגיש מי שטועם מגן עדן ומגלה שיש לו גם קינוח. מה שהיה פנטזיה כל החודשים האלה הפך למציאות, בעוצמה שלא דמיינתי אפילו בחלומות הכי פרועים שלי. הלכנו למלון שלי חבוקים, כאילו אנחנו זוג ותיק, כשרק שעה קודם ישבתי על כורסה בלובי כמו גבר שמחכה לתוצאות בדיקה.

המעלית טיפסה לאט לקומה השישית. היא התרפקה עליי, ולחשה לי באוזן את הדברים שכל אחד רוצה לשמוע לפחות פעם אחת. "לא אכפת לי כלום. לא מי יראה, לא מי ידבר, לא אם הוא יגלה. התגעגעתי אליך עד שזה כאב בגוף." לא אמרתי כלום. היא אמרה את מה שהרגשתי, מילה במילה, כאילו העתיקה ממני.

הדלתות נפתחו, היא השתתקה, והובלתי אותה לחדר. ברגע שהדלת נסגרה, התנפלנו אחד על השני בנשיקה שהייתה כמעט ספורט. הפעם לא עצרנו אף אחד. "סוף סוף," היא לחשה, "אלוהים, סוף סוף."

אחזתי בשולי השמלה שלה, היא הרימה ידיים בצייתנות משועשעת, והשמלה החליקה ונחתה על השטיח. היא נצמדה אליי, ואני ליטפתי את השיער שלה, והיא עצמה עיניים. האצבעות שלה עברו על הכפתורים של החולצה שלי, אחד אחד, במיומנות של מישהי שעשתה את זה בראש כבר הרבה פעמים. הכפות שלה נחו על החזה שלי, וזה הספיק כדי שאשכח איך קוראים לי.

תוך דקה עמדנו מול זה בלי כלום. בלי בגדים ובלי הצגות. רציתי לאהוב אותה, לגרום לה להיות מאושרת, ושהמציאות תעקוף את הפנטזיה בסיבוב. נשכבנו על המיטה. בפנטזיות שלי תמיד היה פסקול רומנטי. במציאות, הפסקול היה המזגן והלב של שנינו. וזה היה מושלם.

נישקתי את הצוואר שלה, ונשמתי את הבושם שלא שכחתי לרגע. היא הטתה את הראש לאחור, והשפתיים שלי התחילו לרדת לאט, בלי למהר, מנשקות כל מקום שהן מצאו. היא ניסתה למשוך אותי אליה, להאיץ את העניינים, ואני לחשתי, "סבלנות, מותק. חיכינו חודשיים, נחכה עוד דקה." והמשכתי לטייל עליה בנשיקות, עד שהיא התחילה לרעוד, לאחוז לי בשיער ולקרוא בשמי, בקול שלא שמעתי ממנה אף פעם, גם לא כשהספק של הכיסאות בסוף ענה.

"אני רוצה אותך," היא נשפה לבסוף, "עכשיו. בבקשה." "רגע," נזכרתי, כי אני גבר אחראי, "יש לי…" "זה בסדר," היא אחזה בכתפיים שלי, "אני על גלולות. אני רוצה רק אותך."

עליתי אליה, והיא עטפה אותי ברגליים ומשכה אותי פנימה, לאט, כאילו רצתה לשמור כל שנייה במגירה. נשכתי את השפה, כי היה ברור לי שאם לא אתרכז, כל העניין ייגמר לפני שהתחיל. נענו יחד, בקצב שהלך והתחזק, והיא החזיקה אותי חזק, ציפורניים בגב, נשימות קטועות, מילים שאין להן שום משמעות מחוץ לחדר הזה. ואז היא נדרכה כולה, קראה בשמי, ונפלה לתוך גל ארוך שהשאיר אותה בלי אוויר ועם חיוך. החיוך הכי יפה שראיתי בחיים.

והגל שלה לקח אותי איתו. נתתי לעצמי סוף סוף להשתחרר, ואנחה ארוכה יצאה ממני, כזאת של הקלה, של עונג, ושל גבר שחיכה המון זמן. היא רעדה שוב מתחתיי, וכרכה סביבי ידיים ורגליים כאילו היא חגורת בטיחות שלא מתכוונת להשתחרר.

נשארתי שם, נשען על המרפקים, מסתכל עליה, ולא רציתי שהזמן יזוז אפילו שנייה. האושר על הפנים שלה היה שווה כל יום חמישי שבעולם. ואם תשאלו אותי היום מה קרה לסלע ההוא, זה שישבתי וחשבתי עליו ליד נחל שניר עם קפה שגלש וכוס זכוכית ביד, יש לי סוף סוף תשובה. כן. הסלע הזה הפך לחלק מהנחל. ואני לא רוצה שהמים יזרמו אחרת אף פעם.