שירן, יין אדום ותוכנית שהשתבשה לטובה

יש לי פילוסופיה פשוטה בחיים: פנטזיה שלא מגשימים היא סתם בזבוז של דמיון. אני אוהב נשים, אוהב סקס טוב, ומעדיף לברוח מקשרים רציניים כמו שאחרים בורחים מישיבות צוות. אז כשנפל לי לידיים ערב פנוי, ידעתי בדיוק מה אני רוצה.

שירן פתחה לי את הדלת עם חיוך שאמור להיות אסור לשימוש בלי רישיון. אני חלש מול נשים שמחייכות, וזה בדיוק מה שהיא עשתה, כל הזמן. הייתי מוכן לסערה. היא, מתברר, הכינה פיקניק.

על השולחן חיכו יין, קערה של דובדבנים ושוקולדים קטנים. היא התעקשה להאכיל אותי, דובדבן אחרי דובדבן, וצחקה כשניסיתי לירוק גלעין באלגנטיות ונכשלתי לגמרי. אחר כך הדליקה מוזיקה ואמרה, ״עכשיו רוקדים.״ רוקדים? באתי בשביל משהו אחר לגמרי. אבל מי אני שאתווכח.

התברר ששירן היא בחורה של פעם. סלואו צמוד, יד על הכתף, מבט ארוך. היא שמרה על משהו מסתורי, אבל הגוף שלה סיפר בדיוק מה היא חושבת, והוא לא היה מסתורי בכלל.

באמצע השיר השני היא דרכה לי על הרגל, התנצלה, ואז דרכה שוב, הפעם בכוונה, רק כדי לראות את הפרצוף שלי. צחקנו כמו שני ילדים בחתונה של דודה. ומשהו בצחוק הזה שבר לי את כל הקרח. פתאום לא הייתי הגבר הקול שבא לממש פנטזיה, הייתי סתם בחור שנהנה עם בחורה מצחיקה, והאמת, זה היה אפילו יותר טוב.

כשהשיר נגמר היא לא זזה. נשארה צמודה, האף שלה כמעט נוגע בשלי, ולחשה, ״טוב, אולי לא רק לרקוד.״ הנהנתי כמו מישהו שזכה בלוטו.

איכשהו, בין שיר לשיר, החולצה שלי נעלמה. אחר כך השמלה שלה. אחר כך כבר הפסקתי לספור. עמדנו ערומים באמצע הסלון, הידיים שלי על השדיים שלה, השפתיים שלי בכל מקום שהן הצליחו להגיע אליו. היא נאנחה, ואני הרגשתי כמו כוכב רוק.

היא נשכה לי קלות את השפה, משכה אותי לכיוון הספה, ושאלה, ״אתה בטוח שזה מה שבא לך?״ ״בטוח,״ עניתי, והפעם לא חשבתי על שום דבר אחר.

היא הסתובבה, נשענה על הספה, והציצה אליי מעבר לכתף עם החיוך ההוא. לא היה צריך יותר הזמנה. נכנסתי אליה, והיא גנחה את השם שלי כאילו היא ממש מתכוונת. ניסיתי להאריך את זה, באמת ניסיתי, ספרתי אחורה בראש, חשבתי על דוחות מס. זה עזר בערך שתי דקות.

כשזה הגיע, זה הגיע לשנינו, ונפלנו על הספה מתנשפים כמו אחרי ריצה. צחקתי, וגם קצת התרגשתי, ולא היה לי מושג למה.

שכבנו ככה כמה דקות טובות, היא מנגבת לי זיעה מהמצח עם קצה הסדין ואני מנסה להיזכר איך קוראים לי. בחוץ מישהו צפר ברחוב, ושנינו פרצנו בצחוק, כאילו זה הדבר הכי מצחיק ששמענו בחיים. ככה זה כשטוב לך. גם צפירה הופכת לבדיחה.

״נו?״ היא שאלה, ראש על החזה שלי. לא עניתי. נישקתי אותה, והרגשתי שהגוף שלי כבר מתכונן לסיבוב שני. כנראה שהתוכנית המקורית עוד תתממש.