שלושה משוחררים, אשראם אחד ולילה שלא נכנס לגלויה

אם הייתם עוברים באותו ערב ליד הבקתה בכפר הקטן, הייתם שומעים צחוק שמזכיר מסיבת סוף טירונות. עידו, בן ושחר, שלושה חברים מהסיירת, השתחררו באותו שבוע, ובאותו חודש כבר נחתו בדלהי. הרעיון היה פשוט: אחרי שלוש שנים של ״כן, המפקד״, הם רצו רק דבר אחד, שאף אחד לא יגיד להם מה לעשות. ובהודו, מסתבר, אף אחד באמת לא אומר לך מה לעשות. חוץ מהפרות, שתמיד בטוחות שהכביש שייך להן.

אחרי חודשיים של רכבות, אוטובוסים צפופים ובטן שהתלוננה בערך כל יומיים, הם הגיעו לכפר פסטורלי עם אשראם ותיק. שכרו בקתה ליד, עם ערסל אחד לשלושה, מה שהוביל לוויכוחים יומיים. הימים שם היו שלווים בצורה מחשידה: יוגה בבוקר, צ׳אי בצהריים, שינה בערסל אחר הצהריים, ושוב צ׳אי. אחרי שבוע כזה, הגוף שלהם הודיע רשמית שהוא רגוע מדי. כלומר, שהוא רוצה משהו אחר לגמרי.

״אני לא יכול יותר עם השלווה הזאת,״ הודיע בן באחד הערבים. ״אני צריך אישה. עכשיו.״ עידו ושחר הנהנו כמו ועדת קבלה. הבחור מהגסטהאוס כבר רמז להם פעם, בתנועות ידיים מאוד ציוריות, שאפשר להזמין נערות ליווי מהעיר הסמוכה. אחרי שלוש שיחות טלפון באנגלית שבורה ואחת שבה כמעט הזמינו בטעות מונית, זה קרה.

בשעה הזאת הבקתה עברה מהפך. שחר טאטא את הרצפה בפעם הראשונה מאז שהגיעו, בן תלה צעיף על המנורה כדי ליצור ״אווירה״, ועידו ניסה להחביא את הגרביים של שלושתם בתיק אחד, עד שהתיק סירב להיסגר.

הן הגיעו אחרי שעה שהרגישה כמו שבוע. שלוש נשים יפות, בשנות העשרים המאוחרות, עם בדים צבעוניים, צמידים מצלצלים וחיוכים שגרמו לשלושה לוחמים קשוחים להפוך לבני שבע בגן. ״הלו,״ אמר שחר. זה היה כל מה שהצליח להוציא.

מפה, איך לומר, העניינים התפתחו מהר. נשיקות, בגדים על הרצפה, ומישהו שנתקל בערסל ונפל, אבל אף אחד לא שם לב. הנשים ידעו בדיוק מה הן עושות, והבחורים, שתמיד ידעו לקרוא שטח, הפעם פשוט נתנו להן להוביל. החום, התנועה, הקולות, הכול הרגיש כמו גן עדן עם מזגן מקולקל. וכשגמרו, אחד אחרי השני, היה שקט לרגע. ואז מישהו צחק, וכולם הצטרפו.

אחרי מקלחת מהירה מתחת לצינור בחצר, שבה עידו צרח כי המים היו קפואים, הם חזרו לסיבוב שני. הפעם, החליטו, הם מחזירים טובה. כל אחד ירד לבת הזוג שלו והשקיע כמו לפני מבחן מסכם. לפי הקולות, הציון היה מאה. ואז, כאילו מישהו נתן פקודה, שלושתם התרוממו יחד ונכנסו אליהן באותו רגע. ״מסונכרנים כמו בתרגיל,״ מלמל שחר, ובן כמעט נחנק מצחוק. הקצב עלה, המוזיקה ברקע עלתה, והצעקות עלו יותר מהכול, עד שגמרו שוב, אחד אחרי השני.

בבוקר, אחרי שהנשים יצאו לדרכן, שלושתם ישבו על המדרגות עם כוס צ׳אי. ״אז מה אומרים לאמא?״ שאל עידו. ״שעשינו הרבה יוגה,״ ענה בן. וזה, טכנית, היה נכון.