שלוש לטיניות נגד כל המדינה

תודו שזה נשמע כמו התחלה של בדיחה: שלוש פרגוואיות, שר לשעבר ויהלומן נכנסים לפנטהאוז. אבל מרינה, סופיה וקרלה לא באו לתל אביב בשביל הבדיחות. הן באו לכבוש. ובערב חם אחד, עם שמלות משי שהשאירו מעט מאוד לדמיון וכוסות שמפניה ביד, הן עמדו על המרפסת והסתכלו על העיר כמו שמסתכלים על עוגה לפני הפרוסה הראשונה. ״הם חושבים שהם הבוסים פה,״ צחקקה מרינה. ״חמודים.״

הערב ההוא היה המסיבה הראשונה שלהן. דירה דיסקרטית בקומה האחרונה, סלקטור עם רשימה, סיסמה בכניסה (לא, לא אגלה לכם אותה), ותאורה שהייתה גורמת גם לחשבון חשמל להיראות סקסי. ומי הגיע? עורכי דין, יהלומנים, כמה חברי כנסת שהעדיפו לא להיתקל אחד בשני, ומפיק טלוויזיה אחד שניסה בכל הכוח להיראות כאילו הוא פה במקרה.

סופיה תפסה את רוני, מיליונר שהשם שלו מופיע בכל כתבה כלכלית, ומשכה אותו בעדינות בצווארון. ״הערב, מותק, אתה לא מנהל כלום,״ אמרה. ״אתה רק אומר כן או לא. אני מקווה לכן.״ הוא אמר כן. בהתלהבות שלא ראו אצלו מאז הנפקה. קרלה, בינתיים, ליוותה את השר לשעבר לחדר האדום, שם כל פנטזיה שהוא עצמו ביקש מראש קיבלה במה, תפאורה ובימוי.

המסיבה נגמרה רק עם הזריחה. בבוקר כולם יצאו עם עיניים נפוחות וחיוך של מי שזכה בלוטו, ובשבוע שאחרי הסוכנויות הוותיקות בעיר נכנסו לפאניקה. הן ניסו הכול: שמועות, טלפונים, אפילו ביקורים מוזרים של אנשים עם עניבות. אבל לשלוש היה הכול מוכן: מערכת לקוחות מוצפנת, מאבטח בגודל של מקרר, ותיקייה מסודרת של כל מי שאי פעם הבטיח משהו ושכח.

והגבר הישראלי? נגמר לו. הוא התאהב באלגנטיות, בתענוג של לשחרר שליטה מרצון, ובטמפרמנט הלטיני שמגיע עם חום וגם עם חוקים. ״זה לא רק גוף,״ אמרה מרינה בראיון ליליה בטלוויזיה, ״זה כבוד, זה סטייל, וזה תענוג שהוא אומנות.״ המראיין הנהן כמו תלמיד טוב.

רק שמישהו בקומה סודית בתל אביב פחות נהנה. ״נערות ליווי?״ גיחך ראש צוות. ״לא,״ תיקן אותו הקצין, ״סוכנות שנכנסה לחדרים שאנחנו לא נכנסים אליהם.״ למבצע קראו ורד הדרום, ולשטח נשלח יונתן, סוכן חתיך עם מבטא קל ותחביב מסוכן: להאמין שהוא בלתי נשבר.

הוא פגש את מרינה בווילה בהרצליה, הציג את עצמו כיזם סטארט אפ, והיא חייכה כמו מי שכבר קראה את כל קורות החיים שלו. ״אתה מסתיר משהו,״ לחשה לו באוזן, ״וזה מדליק אותי.״ באותו לילה היא שאלה אם הוא בטוח, הוא אמר שכן, והם רקדו לאט עד שהבגדים התחילו ליפול לבד. מבצע מצוין. בשבילה.

תוך חודש יונתן היה מכור. הוא שילם על ארוחות, הגיע לכל מסיבה ואפילו הבריח מהבניין מישהו שניסה לפרוץ. השלוש הוסיפו בינתיים האקר מברזיל ורשת חברות עם קשרים בכל מקום. ואז, בטלגרם, הופיעה תמונה של עניבה ממשלתית מאוד מוכרת תלויה על ידית דלת אדומה, עם כיתוב: ״כשמתייחסים לנשים כשחקניות משנה, הן כותבות את התסריט.״ אחרי זה נשאר רק פתק אחד על שולחן במשרד הכי שמור בעיר: ״אנחנו לא משחקות לפי החוקים. אנחנו כותבות אותם.״