שני חנונים, ספסל אחד ושתי קוקסינליות בתל אביב

תכירו: אני, איתי, והחבר הכי טוב שלי רועי. שני בחורים שהדבר הכי נועז שעשו בחיים היה להזמין פיצה עם אננס. כבר שנים אנחנו מדברים על לנסות משהו עם קוקסינליות, ותמיד זה נגמר באותו משפט: יום אחד. היינו פעם אצל נערת ליווי, אבל זה? זה היה ליגה אחרת לגמרי, ולא היה לנו מושג מאיפה מתחילים.

ואז, כמו בכל סיפור טוב, המקרה עשה שעות נוספות. ערב חמישי בנמל תל אביב, אנחנו מתווכחים על משהו טיפשי, ועל הספסל ממול יושבת בחורה מהממת בשמלה אדומה ומסתכלת עלינו כאילו אנחנו הסדרה הכי משעשעת בנטפליקס. היא חייכה, טפחה על הספסל לידה ואמרה: נו, בואו כבר, אני לא נושכת.

קראו לה שירן. אחרי חמש דקות הגיעה גם אלינור, החברה שלה, עם שני קוקטיילים ביד ומבט שעשה לרועי פרצוף של מישהו שזכה בלוטו. דיברנו, צחקנו, הודינו שאנחנו לגמרי חדשים בזה, והן מצאו את זה מתוק להפליא. כשהן הציעו לעלות לדירה שלהן ממש מעבר לפינה, אמרנו כן לפני שהספקנו להתבייש.

בדרך לדירה רועי ניסה להיראות קול ונתקע עם הכפכף בסדק במדרכה. אלינור כמעט נחנקה מצחוק, ושירן אמרה שזה הדבר הכי חמוד שראתה כל השבוע. אני, מצדי, ניסיתי לחשב בראש מה אומרים במעלית. התשובה, מתברר, היא כלום, כי שירן פשוט נשענה עליי ונישקה אותי בין הקומה השנייה לשלישית. כל התוכניות שלי התאדו. לפני שנכנסנו היא עצרה, הסתכלה לי בעיניים ואמרה ברצינות מפתיעה שאם משהו לא נעים, פשוט אומרים, ואף אחד לא נעלב. הנהנתי כמו תלמיד טוב. מעולם לא הרגשתי כל כך בטוח וכל כך לחוץ בעת ובעונה אחת. איזה שילוב מוזר, ואיזה נפלא.

בדירה התחילו העניינים לזוז. שירן התיישבה עליי בעדינות, שאלה אם זה בסדר, וכשאמרתי כן בקול צרוד מדי, התחילה ללקק לי את תנוך האוזן. מי ידע שתנוך אוזן זה כפתור הפעלה? אני בטוח לא. תוך שניות הגוף שלי נכנס לכוננות שיא, כאילו הודיעו בחדשות על אזעקה.

הנשיקות שלה היו חמות, רטובות ובטוחות בעצמן, והיד שלה טיילה לאט לכיוון הנכון, כל הזמן עם מבט ששאל אם להמשיך. המשכנו. היא ידעה בדיוק מה היא עושה, ואני, נגיד בעדינות, לא החזקתי מעמד כמו גיבור אקשן. כמה רגעים מטורפים, גניחה אחת לא מחמיאה במיוחד, וסיימתי מאושר כמו ילד בלונה פארק.

אחר כך שירן הכינה לנו קפה, ישבנו ארבעתנו על המרפסת עם נוף לגגות של צפון תל אביב, ורועי, עדיין סמוק, הודה שזה היה הערב הכי טוב בחייו. אלינור הרימה כוס ואמרה: לחנונים האמיצים. שתינו לזה בשמחה.

שכבתי שם מתנשף, ושירן הסתכלה עליי בחיוך משועשע. מהצד שמעתי את רועי ואלינור עדיין עסוקים מאוד, וגם צוחקים לא מעט. מאז, כשרועי אומר יום אחד, אני עונה לו: היה כבר, אחי. וזה היה שווה כל שנייה.