שעתיים עד האוטובוס – חלק 1

יש רגעים כאלה, בשניות הראשונות אחרי שמתעוררים, שהמוח עוד מחפש קליטה. ככה שכבתי, בוהה בתקרה עם כתם רטיבות בצורת ארנב, ומנסה להבין למה התקרה שלי פתאום נראית אחרת. ואז זה נחת עליי: זו לא התקרה שלי. זו הדירה של יואב בירושלים, הסטודנט בן העשרים וארבע שאני יוצאת איתו כבר חודשיים. הצצתי הצידה. ריק. קפצתי לישיבה, אספתי את השמיכה עד הסנטר כמו גברת מכובדת בסרט ישן, ובדיוק אז נשמעה הורדת מים, ואחריה דשדוש של כפכפים במסדרון.

יואב נכנס בבוקסר של אתמול, עם החיוך של מי שישן טוב מדי. ״בוקר טוב, יפהפייה!״ הכריז, וזינק למיטה כמו שחקן כדורגל שעושה החלקה על הדשא. שאלתי מה השעה. ״עשר,״ הוא אמר. חישבתי: האוטובוס שלי הביתה, למושב, יוצא בשתים עשרה וחצי, כלומר אני חייבת לזוז מכאן בשתים עשרה. ״מצוין,״ הוא אמר, ״יש לי תרגול בסטטיסטיקה באחת.״ ״אז יש לנו שעתיים,״ סיכמתי, בטון של מנהלת פרויקטים.

״שעתיים זה המון!״ הוא התלהב. ״אפשר לעשות שקשוקה, לקפוץ לסופר, לצבוע את הכיסא שהבטחתי לצבוע, לסדר סוף סוף את ערימת הכביסה שמביטה בנו עכשיו בשיפוטיות…״ הוא היה בדרך לפריט מספר שבע ברשימה כשהחלטתי שיש פתרונות מהירים יותר. טיפסתי עליו, נשכבתי מעליו מהראש עד הבהונות וסתמתי לו את הפה בנשיקה. השתיקה שהגיעה אחריה הייתה מוצלחת במיוחד. הנחתי את הסנטר על כפות הידיים, שנשענו על החזה שלו, וחייכתי.

״וואו,״ הוא אמר, ״ככה את מבטלת לי תוכניות? עוד רגע אני אחשוב שאת דלוקה עליי.״ ״תחשוב מה שבא לך,״ עניתי, ״רק בלי שקשוקה.״ הוא צחק, ובתנועה אחת זריזה של הרגליים הושיב אותי עליו, ברכיים משני צדדיו. הפיג׳מה שלי הייתה מהסוג הדק, זה שקונים בשלושים שקל בשוק ומצטערים עליו בחורף, אבל באותו רגע הייתי אסירת תודה לכל חוט בה. הרגשתי אותו מתחתיי, וזה עשה לי משהו ששום שקשוקה בעולם לא הייתה עושה.

התחלתי לזוז, והוא אחז בירכיים שלי ועודד אותי בלי מילים להאריך את התנועות. מתחת לשתי שכבות של בד הוא התקשה מהר, כאילו גם הגוף שלו ביטל את רשימת המטלות. החלקתי את הידיים למטה ושחררתי אותו מהבוקסר, שבשלב הזה כבר נאבק על חייו.

יואב הפך אותי על הגב, פשט ממני את מכנסי הפיג׳מה והתמקם ביני לבין העולם. ופה, אני מודה, נלחצתי. בפעם הראשונה שלנו זה הכאיב, ואף אחד לא שולח לך הוראות הפעלה לפעם השנייה. הוא קלט את זה מיד, וזה מה שאני הכי אוהבת בו: במקום למהר, הוא עצר, שאל ״הכול טוב?״, וכשהנהנתי התחיל בסיור נשיקות מאורגן להפליא. בטן, שדיים, צוואר, ואז הוא דחף את הסנטר שלי למעלה עם האף, כמו גור כלבים, והגיע לפה. בזמן שהתנשקנו הוא נכנס אליי לאט, ואני חיכיתי לכאב. הכאב, מסתבר, לא הגיע לפגישה.

הוא נע בתוכי בקצב קבוע ושקט, ואני תפסתי לו את הגב ולא נתתי לו להתרחק יותר מכמה סנטימטרים. אחר כך כרכתי את הרגליים סביבו והפכתי אותנו בחזרה, אני למעלה, כי ככה התחלנו וככה מגיע לי. הוא עצם עיניים, מרוכז כמו לפני מבחן. הוא התיישב, החזיק אותי קרוב, הרים והוריד אותי עליו, וכל תנועה הלכה עמוק יותר. היד שלו טיילה לי על הישבן, ובשלב מסוים הוסיפה ליטוף נועז במקום שלא תכננתי שיגיעו אליו הבוקר. הופתעתי. ואז הופתעתי עוד יותר מכמה שזה מצא חן בעיניי.

זה גמר אותי, תרתי משמע. התפרקתי עליו ברעד ארוך, והוא, ג׳נטלמן, הרים אותי בעדינות, הזיז אותי אחורה והגיע לשיא שלו על החזה שלי, ואני סיימתי את העבודה עם היד. נשכבתי עם הראש בגומה שבין הצוואר לכתף שלו, ונשארנו ככה כמה דקות עד שהדופק של שנינו התייאש וחזר לשגרה. הכביסה, אגב, עדיין הסתכלה עלינו בשיפוטיות. שיהיה לה לבריאות. בכל סיפור אירוטי שקראתי אף פעם לא כתבו כמה כיף לצחוק באמצע.