שעתיים עד האוטובוס – חלק 2

בסוף נאלצתי לקום ממנו, כי השעון, כמו תמיד, לא מתחשב ברגשות של אף אחד. ״אני חייבת להתארגן,״ הודעתי. ״אני יודע,״ הוא נאנח בדרמטיות של שחקן בתיאטרון. לקחתי את התיק, נכנסתי למקלחת וסגרתי את הדלת. מים חמים, סבון של בנים שמריח כמו יער מלאכותי, ומחשבות שלא הסכימו להירגע.

במקלחת ניהלתי שיחה רצינית עם עצמי. ״הודיה,״ אמרתי לבבואה במראה המכוסה אדים, ״את בת עשרים ושתיים, את אישה בוגרת, ואת לא תתאהבי בבחור שמחזיק שלושה סוגי שמפו ואף לא מרכך אחד.״ הבבואה לא נראתה משוכנעת. ניגבתי את המראה, סירקתי את השיער בכל כוח הרצון שנשאר לי, ואספתי אותו לפקעת הכי צנועה שהצלחתי.

יצאתי לבושה בחזרה בגרסה הרשמית של עצמי: חצאית עד הקרסול, חולצה עם שרוולים, שיער אסוף. יואב ישב על הספה במכנסיים קצרים, מוקף בלפטופ ובכוס קפה, ולא שם לב שנכנסתי. זה נראה כל כך רגיל שכמעט צחקתי. בעוד שעה נחזור לגרסה הישנה שלנו: שלום שלום במכולת של המושב, פעם בחודש, כשהוא בא ל״סופ״ש״, כי לקרוא לזה שבת זה, לדבריו, לא הסגנון שלו.

״היי,״ אמרתי. ״היי,״ הוא ענה, ואז הצביע על השרוולים שלי בפרצוף של מי שקיבל מתנה ממוחזרת. ״זהו? חוזרים לזה?״ ״כנראה,״ משכתי בכתפיים. ״קפה?״ ״לדרך, תודה.״ הוא הכין, ואני שמעתי כל צלצול של כפית, כי השקט בחדר היה כזה שאפשר היה לתלות עליו כביסה. הוא סגר את הכוס במכסה והניח אותה לידי.

״בקשה אחרונה?״ שאלתי. ״תפתיעי.״ ״סלואו. תמיד רציתי.״ ״אני רוקד כמו מקרר עם גלגלים,״ הוא הזהיר. ״מושלם, אני רוקדת כמו המקרר השני.״ הוא קם, שלף את הטלפון והפעיל שיר ישן של שלמה ארצי, מהסוג שמתנגן בכל חתונה בשלוש לפנות בוקר. הוא שם את הידיים שלי על העורף שלו ואת שלו על הגב שלי, והתנדנדנו. דרכתי לו על הרגל פעמיים, הוא דרך לי פעם אחת, וקראנו לזה תיקו. לא היה לזה שום קשר לריקוד, אבל זה היה הדבר הכי יפה שקרה לי השבוע. הנחתי את הראש על הכתף שלו ונפרדתי מהבוקר.

השיר נגמר. צעדתי אחורה, למרחק התקני שבין בחור ובחורה דתיים, בערך שני מקררים. ״תודה, יואב. אני זזה.״ לקחתי את הקפה ופתחתי את הדלת. ״הודיה!״ הסתובבתי. ״יואב!״ הוא ניגש, הצמיד אותי לקיר ונישק אותי כאילו אין אוטובוס בעולם. ״יום טוב,״ אמר. ״גם לך,״ הצלחתי לומר, ויצאתי.

בתחנה בכיתי קצת, בשקט, מאחורי משקפי השמש. סבתא עם עגלת קניות שישבה לידי הסתכלה עליי בדאגה, וחייכתי אליה כדי להרגיע, מה שכנראה רק הדאיג אותה יותר. באוטובוס הטלפון זמזם. ״פנויה?״ ״בשבילך? תמיד.״ שלוש נקודות מהבהבות, נצח של שלוש שניות, ואז: ״רוצה לצאת איתי לדייט? כזה עם מסעדה וכל זה?״ כתבתי משהו קצר מאוד, זרקתי את הטלפון לתיק, וחייכתי כמו מטומטמת עד הצומת.