שרב, ביוב ואהבה ממבט ראשון

אם גרתם פעם בחולון באוגוסט, אתם יודעים שבשתיים בלילה החום לא הולך לישון. הוא פשוט מתיישב לכם על הספה ומבקש עוד כוס מים. שדרות קוגל היו שקטות להפליא, והאספלט הדיף את הריח הקלאסי של קיץ עירוני: שווארמה, עשן סיגריות, ומשהו שאף אחד לא באמת רוצה לזהות.

שני, עשרים ושבע, ברמנית בפאב שכונתי בשם "הבר האחרון", שם שהבעלים מצא מצחיק בהרבה ממה שהוא באמת, בדיוק סגרה משמרת. היא שפכה לכיור את הצ'ייסר האחרון שמישהו שכח, ניגבה את הדלפק בפעם השלישית כי הוא עדיין דביק, ועמדה ללכת הביתה לחלום על מזגן. ואז נשמע בום. לא מהשמיים. מתחת לרגליים.

הכוסות עפו מהמדף, הפאב רעד כמו מכונת כביסה בסחיטה, ושני נדבקה לקיר ועשתה רשימה מהירה בראש: רעידת אדמה, פיצוץ גז, או שאולי סוף סוף שתתה יותר מדי מהבירה של הבית. ואז מכסה הביוב מול הפאב עף לאוויר כמו פקק של שמפניה, ומשהו קפץ החוצה.

הוא לא היה בן אדם, הוא לא היה חתול רחוב, הוא היה בערך מדורת ל"ג בעומר עם רגליים. שני מטרים של להבות כתומות וכחולות, ועיניים שנצצו כמו השמש של צהרי יום שישי. הוא הסתכל עליה ושתק. ושני, במקום לברוח כמו כל אדם נורמלי, הרגישה דווקא משיכה. נו, מה לעשות, תמיד היא נפלה על הטיפוסים הלוהטים. "אה… מה אתה?" שאלה בקול שבהחלט לא היה רגוע.

הוא התקרב, והאש שלו לא שרפה. להפך, היא הייתה נעימה כמו שמיכה חמה בלילה של חורף, וחום מתוק התפשט לה בבטן ועלה לה ללחיים. הוא הצביע על השמיים, והירח, בלי להתייעץ עם אף אחד, הפך לאדום, אחר כך לשחור, ואז נפתח כמו דלת של מעלית. שני, שלא הייתה בטוחה מה היא עושה אבל ממש רצתה לעשות את זה, הושיטה יד ונגעה בו.

ופתאום היא הייתה בחולון, רק בגרסת יום הולדת: שמיים בטורקיז, גגות מזכוכית צבעונית, רחובות זוהרים בסגול. אנשים עפו על סקייטבורדים, ואוטובוסים בצורת דולפינים ריחפו מעל, כנראה עדיין מאחרים. "ברוכה הבאה לממד החם," לחש לה באוזן, ושני הרגישה את הלחישה הזאת עד קצות האצבעות. "נבחרת."

וכך, בלי ראיון עבודה ובלי תלוש משכורת, שני הפכה לשומרת הלילות הלוהטים של חולון. היא מגינה על העיר מפני יצורים שמנסים להשתחל מהממד ההוא דרך פתחי הביוב, בכל פעם שהחום שובר שיא. אז אם יוצא לכם לילה שבו המדחום עדיין מראה שלושים ושתיים אחרי חצות, תדעו ששני שם, על הגג של קניון חולון, דואגת שהעיר לא תישרף. תרתי משמע.

עם הזמן היא למדה את הסימנים: שרב שמגיע בלי הודעה מוקדמת, כלבים שנובחים לתוך הביוב, ולחישה שנשמעת כמו חצץ על מחבת. אבל הלילה, בשתיים ארבעים ושלוש בדיוק, משהו לא הסתדר. כשהיא הלכה על הגג של הספרייה העירונית, עבר בה קור. קור אמיתי, מהסוג שלא הרגישה מאז שנתקעה פעם בשלג של החרמון. היא הסתובבה. אף אחד.

ואז היא ראתה אותו: קרחון. באמצע הכיכר, חמישים מטר ממנה, קרחון בגובה שלוש קומות, שנראה כאילו טעה בדרך לאנטארקטיקה. הוא נמס, אבל לא למים: נזל ממנו נוזל כסוף כמו כספית. מתוך האד הקפוא יצאה דמות לבנה, כמעט שקופה, עם עיניים בצבע של קוביית קרח בכוס וויסקי. "אני שלג," הוא הכריז, "שליח מסדר הקור. באנו לאזן את החום שנפתח כאן. את מפרה את האיזון."

"סליחה?" שני גיחכה. "פתח ביוב נפתח לי לממד אחר, ואני הבעיה? תגיש תלונה לעירייה." שלג לא צחק, כנראה שבסדר הקור אין חוש הומור. "כל פתח צריך לסגור. אם לא תסגרי את שלך, נסגור אותך." ופתאום, לראשונה, שני הרגישה שהקור מכווץ לה את הכוחות. היא ניסתה להצית להבה ויצא לה ניצוץ עלוב, כמו מצית בסוף דרכו.

ואז, מאחוריה, הלחישה המוכרת שעשתה לה פרפרים: "את לא לבד." מפתח ביוב סמוך זינק היצור הבוער מהלילה הראשון, לוהט יותר מתמיד, ואיתו עוד שני חברים בוערים שנראו כאילו יצאו ממסיבה בתוך הר געש. "שני," אמר, "הגיע הזמן להחליט. מסתתרים או נלחמים?"

שני לא היססה אפילו שנייה. היא שלפה מהכיס בקבוק בירה שנשכח שם מיום שישי, זרקה אותו על הקרחון, והבקבוק התפוצץ בכדור אש מרשים. ויחד עם הצוות החדש והלוהט שלה, היא קפצה לתוך הקרב הראשון במלחמה הכי סודית בישראל: מלחמת הקיץ נגד צבא הקרח. ומזגן, כמו תמיד, אין.