שתיים, שפתון אדום ואני: איך הפנטזיה שלי יצאה מהמגירה

יש אנשים שאוספים בולים, יש כאלה שאוספים מגנטים מחו״ל, ואני? אני אספתי פנטזיות. במשך שנים החזקתי אחת מיוחדת במגירה הפנימית של הראש: דירה דיסקרטית, אישה שאני לא מכיר, וסקס שאחריו צריך לשתות שני ליטר מים. הבעיה הייתה שבכל פעם שהגעתי קרוב, האומץ שלי הלך לעשן סיגריה ולא חזר. אז היא נשארה במגירה, מקופלת יפה, מחכה.

ואז הגיעה הודעה מדנה. דנה היא מהנשים האלה שמסתכלות עלייך ויודעות מה אכלת בבוקר. ״יש לי ולאורית הפתעה בשבילך,״ היא כתבה, וצירפה כתובת של הדירה שאני הכי אוהב. קראתי את המשפט חמש פעמים. ולאורית. ולאורית! מסתבר שבערב יין אחד סיפרתי לה יותר מדי, והיא, במקום לצחוק עליי, החליטה לארגן לי יום הולדת מוקדם בחצי שנה.

פתחתי את הדלת וכמעט נתקלתי בעציץ. שתיהן חיכו על המיטה, בלי טיפת בד, רק עם שפתון אדום כל כך שאפשר היה לעצור איתו תנועה. אורית נופפה לי לשלום כאילו נפגשנו בתור לסופר. דנה שאלה, בחצי צחוק ובחצי רצינות, ״אתה בטוח שאתה רוצה? אפשר גם לשחק טאקי.״ אמרתי שאני מאוד בטוח, ושטאקי זה לפעם אחרת.

רק כדי שתבינו את גודל הרגע: עד לאותו ערב, השיא של חיי האהבה שלי היה פעם אחת שמישהי צחקה על בדיחה שלי בתור לקופת חולים. עכשיו עמדו מולי שתי נשים מהממות, שהחליטו מרצונן החופשי לפנות לי ערב שלם. הברכיים שלי עשו משהו בין ריקוד הורה לרעידת אדמה, ודנה, שראתה את זה, פשוט ניגשה, תפסה לי את היד ואמרה ״תנשום, גיבור.״ נשמתי. זה עזר. קצת. אחר כך היא נישקה אותי, וזה עזר הרבה יותר.

מה שקרה אחר כך היה טוב יותר מכל גרסה שתכננתי במגירה. הן עמדו משני צידיי, מנשקות, מלטפות, צוחקות בשקט לתוך העור שלי. ואז ירדו על הברכיים, ואני עמדתי שם כמו פסל שמישהו שכח לגמור, היחיד בחדר שלא ידע מה לעשות עם הידיים. מה שהכי הדליק אותי היה שהן באמת נהנו, והעיניים שלהן אמרו את זה בלי מילים. השפתון האדום, אגב, נשאר עליי לזכר הערב.

כשהסוף הגיע, הוא הגיע כמו זיקוק של יום העצמאות, רק בלי השכנים שמתלוננים. נשענתי לאחור, מתנשף, ובטוח שזהו, אפשר לתלות את הכפפות. אבל דנה הרימה גבה ואורית הודיעה שעכשיו תורן, ואני הבנתי שעוד לא סיימנו.

״רגע, רגע,״ ניסיתי למחות, ״תנו לי לפחות לשתות כוס מים.״ אורית הגישה לי בקבוק עם חיוך של אחות במיון, ודנה הודיעה שיש לי בדיוק דקה וחצי. מעולם לא שתיתי מים כל כך מהר. אפילו לא אחרי מסע כומתה.

הן התחילו ללטף ולנשק אותי שוב, לאט, בכוונה, ותוך כמה דקות הגוף שלי הודיע שהוא חזר מהפסקת קפה. הפנטזיה יצאה מהמגירה, וכנראה שהיא לא חוזרת לשם אף פעם.