תושב חוזר, כוס יין ומפתיעה אחת שקטה

אז ככה. חזרתי מארצות הברית אחרי כמה שנים, מצויד במבטא אמריקאי מביך ובחשבון בנק שבכה. החברים שלי? אחד בברלין, אחד עם תאומים, ואחד פתח חומוסייה ולא עונה לאף אחד לפני שלוש. באחד הערבים ישבתי לבד מול הטלוויזיה, גוללתי את אנשי הקשר כמו משוגע, ואף אחד לא ענה. אפילו הבוט של חברת הסלולר לא רצה לדבר איתי.

ואז אלון התקשר. אלון, החבר שתמיד יודע איפה יש מסיבה. יש מפגש בדירה בתל אביב, הוא אמר, תבוא. שאלתי איזה מפגש. הוא אמר, אל תשאל, תבוא. אמרו לי פעם שהבדידות היא יועצת גרועה, אבל באותו ערב היא הייתה היחידה שהקשבתי לה.

הגענו לדירה, ואני מבטיח לכם שלא הייתי מוכן. בפנים חיכו שתי בחורות מטורפות. סתיו, בלונדינית עם קעקועים בכל מקום שאפשר לדמיין ובכמה שלא, וכרמל, כהת שיער, ביישנית, עם חיוך קטן שהיא כאילו ניסתה להסתיר. הן נראו כמו מודעה של שירותי ליווי שמישהו הדביק במציאות. שאלתי את אלון בשקט אם זו מסיבה פרטית. הוא רק אמר, משהו כזה.

אלון, כצפוי, טס ישר אל סתיו. אני, כבחור מנומס שחזר מחו״ל עם נימוסים של שולחן ערב, מזגתי לכרמל כוס יין. היא סיפרה שהיא די חדשה בתחום. אמרתי לה שגם אני חדש, בתחום של לא להיות לבד. היא צחקה, ואני הבנתי שזה הצחוק הכי יפה ששמעתי מאז שנחתתי.

היא שאלה מה עשיתי באמריקה. סיפרתי לה על העבודה, על החורפים הקפואים ועל זה שאף אחד שם לא יודע להכין סלט ישראלי כמו שצריך. היא צחקה שוב, והתקרבה עוד קצת. הספה, משום מה, נעשתה צרה יותר.

שתינו לאט, דיברנו, והחום התחיל לטפס. מהצד השני של הסלון כבר נשמעו קולות שבהחלט לא היו של טלוויזיה, וסתיו רכבה על אלון כאילו הוא סוס במרוץ האחרון של העונה. כרמל הניחה יד על הברך שלי, הרימה גבה בשאלה שקטה, ואני הנהנתי כל כך מהר שכמעט קיבלתי צליפת שוט בצוואר.

והביישנית? איזו ביישנית. היא ירדה על הברכיים, פתחה את הרוכסן כמו מי שפותחת מתנה שחיכתה לה כל השנה, והתחילה. אמרו לי פעם שמים שקטים חודרים עמוק, ולא הבנתי את המשפט הזה עד לאותו ערב. היא הייתה מדויקת, חצופה ובלי שום מעצורים, ואני פשוט שכחתי איך קוראים לי.

זה לא לקח הרבה זמן, ואני לא מתבייש להודות. הגעתי לשיא עם צעקה שכנראה העירה חצי רחוב, והיא נשארה איתי עד הסוף, מחייכת כמו מי שזכתה בפרס. ואז קרה משהו מפתיע: הגוף שלי בכלל לא התכוון לנוח. הוא דווקא ביקש עוד.

הרמתי אותה, נשקתי לה, ונשאתי אותה אל המיטה בחדר הסמוך תוך כדי שאני מנסה לא להיתקל בשולחן. השכבתי אותה, הסתכלתי עליה ואמרתי: עכשיו תורך. היא צחקה ומשכה אותי אליה. ובשבילי, זה היה הרגע שבו תל אביב הרגישה סוף סוף כמו בית.