תחרה ביום שלישי

יום שלישי. היום הכי אפור בשבוע, היום שבו אפילו הקפה במשרד מרגיש עייף. ובדיוק בגלל זה החלטתי להציל אותו. התעוררתי מוקדם, עם קרני שמש שהתעקשו להיכנס דרך התריס כמו שכנה סקרנית, פתחתי את המגירה הסודית ושלפתי את התחתונים השחורים מתחרה. אלה שכמעט שקופים, שהבד שלהם רך כמו ענן, ושמחבקים את הירכיים בדיוק במקום הנכון.

כמובן שגם החזייה התואמת הצטרפה, עם סרטי סאטן דקים שמצטלבים מלפנים כמו שרוכים של נעלי בלט. היא מחזיקה יפה, אבל משאירה מעט מאוד לדמיון. מאוד מאוד מעט. עמדתי מול המראה ואמרתי לעצמי, בקול רם: ״את גאונה.״ החתול לא הגיב. אני לוקחת את זה כהסכמה.

ואז, הטריק: מעל כל היופי הזה לבשתי את החצאית הכי משעממת שלי וחולצה מכופתרת שאמא שלי הייתה מאשרת. מראה של רואת חשבון בכירה. אף אחד במשרד לא ניחש מה מסתתר מתחת. וזה, חברים, הכיף האמיתי.

ישבתי ליד השולחן, ובכל פעם שזזתי, התחרה התחככה בי כמו תזכורת שובבה. בישיבת הבוקר, כשמנהל המחלקה דיבר על יעדים רבעוניים, אני חשבתי על ליאור, בעלי. על הידיים שלו. על המבט הזה שלו, עם הניצוץ, כשהוא זומם משהו. דמיינתי אותו מושך בשולי התחרה ומקניט אותי, מחכה שאני אשבר קודם. יעדים רבעוניים? לא זוכרת מילה.

באמצע הבוקר כבר לא יכולתי. הלכתי לשירותים, נעלתי את הדלת, והלב שלי דפק כמו אחרי מדרגות לקומה שמינית. הרמתי את החצאית, העברתי אצבעות על התחרה, ואז, נו, היד שלי החליטה לבד. החליקה פנימה. דמיינתי שזה הוא. הנשימה שלי הלכה והעמיקה, ונאלצתי להזכיר לעצמי שבתא הסמוך אולי עומדת מישהי מהנהלת החשבונות.

בראש שלי הוא עמד מאחוריי, צמוד, לוחש לי באוזן כמה הוא רוצה אותי עכשיו, פה, בלי לחכות. ואז מסובב אותי, מנשק אותי בלהט, מרים אותי על השיש ליד הכיור. הרגליים שלי רעדו כל כך שנשכתי את השפה, כי זה לא בדיוק המקום לגניחות דרמטיות. חזרתי לשולחן עם לחיים אדומות, ומישהי שאלה אם יש לי חום. אמרתי שכן. לא שיקרתי.

בצהריים זה רק החמיר. ישבתי בחדר האוכל מול סלט קינואה, וכל פעם שמישהו דיבר איתי עניתי באיחור של שתי שניות, כמו שיחת זום עם אינטרנט גרוע. אחת הבנות מהשיווק הסתכלה עליי בחשד ושאלה אם התאהבתי. ״כן,״ אמרתי, ״בבעלי.״ היא גלגלה עיניים ואמרה שזה הדבר הכי משעמם ששמעה השבוע. מסכנה. אין לה מושג מה היא מפספסת.

שאר היום היה אבוד לגמרי. כל שילוב רגליים שלח בי זרם קטן, כל מייל נקרא שלוש פעמים. בחמש בדיוק סגרתי את המחשב ושלחתי לליאור הודעה: ״תהיה בבית בשש. יש לי הפתעה מתחרה.״ הוא ענה עם שלושה סימני קריאה. אני מניחה שהוא יהיה בבית בחמש וחצי, ושהמצגת של מחר תחכה עוד קצת.